שולחן ערוך חושן משפט צה ו
<< · שולחן ערוך חושן משפט · צה · ו
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות (פי' בור עגול שיח ארוך וצר ומערה חפירה תחת לארץ שפיה מן הצד לא למעלה כבור ושיח) והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד א' שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום פטור משבועה דאורייתא:
- הגה: וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו לשלם פחתו ה"ז כשאר תביעות ממון (טור בשם הראב"ד):
מפרשים
והרי הוא חייב לשלם. הטעם כיון שהזיק בידים וכמ"ש בס"א דלא פטרו להפושע אלא כשנאבד מתוך פשיעתו ולא כשהזיקו בידים:
הרי זה כשאר תביעת ממון. (והמ"מ כ' דהרמב"ם לא ס"ל הכי כיון שאין ביד התובע להכריח הנתבע למלאות החפירות אלא אם רצה משלם לו דמי נזקו והפסדו אם כן מה לי תבעו לשלם ומה לי תבעו למלאות אידי ואידי תביעות "דמים הבאים מחמת קרקע הם ואפ"ה פטור מש"ד עכ"ל) פלוגתא זו היא כפלוגתא שכ' מור"ם ז"ל בסי' זה ס"ב בטענו ענבים העומדות ליבצר די"א ראשון שכת' שם ס"ל נמי תביעת דמים מחמת קרקע הרי הם כתביעות קרקע וכוותי' פסק המחבר כאן דאפי' תבעו דמי פחתו פטור מש"ד ומה"נ סתם המחבר שם ס"ב בטוענו ענבים כו' משום דס"ל דמיירי בכל ענין אפילו תבעו דמיהן והי"א השני שכ' שם ס"ל כי"א שהביא מור"ם כאן וכ"כ הב"י סי"ב ע"ש ודו"ק וע' בנ"י בשמעתין דתבעו ענבים הנ"ל דמוקי בשם הרשב"א הנ"ל ההוא דחפר בורות עוד בע"א:
(יח) וי"א כו'. זהו דעת הראב"ד בהשגות פ"ה מה' טוען והנה הר"ן והנ"י והה"מ הבינו שהרמב"ם חולק וכתבו שאין דברי הראב"ד מחוורין ולפעד"נ עיקר כדברי הראב"ד וגם הרמב"ם אינו חולק עליו וכמו שאבאר. הנה בריש פ"ק דמציעא (ריש דף ה') גרסינן למ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא אמר לך איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות (פירש"י דלאו הילך הוא שהרי קלקלה) אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות והוד' בכלים וכפר בקרקעות ע"כ ומייתי לה הרי"ף התם וכן בפ' הדיינים וכ' הר"ן בפ' הדיינים וז"ל כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא מכאן נרא' שכל תביע' שהיא באה מחמת קרקע הרי היא כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' טוען אבל הראב"ד ז"ל כתב הא דחשבינן הכא קרקע בשחפר בה בורות שיחין ומערות דוקא כגון שתבעו למלאות החפירות אבל אם תבעו דמים נשבע ואין זה מחוור דכיון דמ"מ בדמים הוא נפטר תביעת דמים הוא לפי דבריו ז"ל ועוד אכתו' לפנינו בזה בס"ד עכ"ל וכ"כ הנ"י פ"ק דמציעא וכ"כ הריטב"א פ"ק דמציעא וז"ל כי איצטריך קרא היכי דחפר בה בורות שיחין ומערות וא"ת הא לאו תביעת קרקע הוא שהרי אינו חייב לו אלא דמי ההיזק ומטלטלי נינהו וי"ל דכל שהתביע' בגוף הקרקע כקרקע דמי כו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל ולפע"ד לא מוכח מהתם מידי שנרא' מדבריהם שהבינו דמיירי שתבעו חפרת בי שתים שנמצא שגם כופר בחפירות ולפעד"נ פשטא דש"ס שחפר בה קצת (כדי ש"פ נ"ל ודוק) בורות שיחין ומערות וא"כ קלקל' ומוד' במקצת שאינו הילך וכן משמע מדברי רש"י (ובזה נדחה ג"כ מה שהבין הלח"מ בריש פ"ה מהל' טוען דמדברי רש"י נרא' דלא כהראב"ד דאל"כ ל"ל לטעמא שקלקל' תיפוק ליה משום תביעת החפירות ולא דק דמה שכופר לא חפר וקרקע היא ובלא"ה נמי לא דק די"ל דמיירי שתבעו למלאות החפירות ודברי הלח"מ שם תמוהים בזה ע"ש ודוק) וכמ"ש הה"מ וא"כ הוא תובעו הקרקע בעינא והוא כופר קצת הקרקע שהיא בעין ואומר שלי הוא ובמקצת הקרקע שמוד' חפר קצת שיחין ומערות וכן משמע בש"ס פרק השואל (דף ק' ע"ב) דפריך אכתי הילך הוא אמר רבא עבדא דקטע' לידיה שדה שחפר בה בורות שיחין ומערות אלמא דבמה שמוד' חפר ומה שכופר לא חפר דומיא דעבדא דקטע' לידיה דהאי עבד קטן דמוד' והאי עבד גדול הוא בעין ואומר לא מכרתי ונרא' שגם הראב"ד מפרש כן הש"ס ולא הוצרך לומר בהשגות נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות אלא לפרש דברי הרמב"ם דמיירי להדיא שטענו חפרת שתים או שיש שם עד א' והוא כופר ע"כ הוכרח לומר כן אבל בש"ס י"ל כמ"ש ודלא כנרא' מדברי הר"ן שהראב"ד מפרש הש"ס שתבעו למלאות החפירות. ונרא' שגם הר"ן חזר בו והיינו שכת' ועוד אכתוב לפנינו בזה בס"ד ור"ל דשם כתב אח"כ בסוף הפר' גבי פלוגתא דר"מ ורבנן במחובר לקרקע דברי הרמב"ם והביא במסקנתו דברי הרשב"א שהוא כדעת הראב"ד ומבואר שם להדיא דמפרש הך דפ"ק דמציעא כמ"ש דחפר בה בורות שיחין ומערות ממה שמודה ובמה שכופר לא חפר והיא בעין ולפ"ז לא מוכח כלל דתביעה שהיא באה מחמת קרקע היא כקרקע ונראה שלזה כוון הר"ן במ"ש ועוד אכתו' לפנינו בזה כו' כלומר דנהי דאין דברי הראב"ד מחוורין במה שמחלק בין תבעו למלאות החפירות משום דמ"מ בדמים הוא נפטר (ולקמן אכתוב דאף בזה דברי הראב"ד מחוורים) מ"מ לפי מה שאכתו' לפנינו לא מוכח דתביעת קרקע הבאה מקרקע היא כקרקע כן נ"ל כוונת הר"ן:
וגם לעיקר הדין נ"ל כדברי הראב"ד כיון דבטענו דמי קרקע שמכר לו חייב שבועת התורה וכמו שכתבתי לעיל סעיף ג' ס"ק ט"ו א"כ ה"ה דמי ההיזק ואף על פי שאפשר לחלק מכל מקום לא מסתבר לחלק דכיון שהזיק הקרקע שוב אינו חייב אלא דמים והוה כנתחייב דמים מחמת מכירות קרקע. ועוד דהכי משמע מדשני דחפר בה בורות שיחין ומערות משמע דהיינו שחפר בה בהאי קרקע שטענו ומודה בה דאם לא כן הל"ל לא צריכא דחפרה ומדקאמר דחפר "בה משמע כדפי' ואם כן אם איתא דדמים הבאים מחמת קרקע חשיבי כקרקע אמאי משני דחפר "בה ה"ל לשנויי בקצור כי איצטריך קרא היכא דתבעו דמי קרקע אלא משמע דבתבעו דמי קרקע מטלטלים הוא ואם כן א"א לומר דמיירי קרא בהכי לכך צריך לשנויי דחפר בה בהאי קרקע דמודה בורות שיחין ומערות דהיינו שהוא תובעו כל הקרקע הזה ומודה לו המקצת ובמאי דמודה חפר בה קצת בורות שיחין ומערות וכדפי':
וכדי לברר עוד שדברי הראב"ד נכונים אביא דברי הה"מ ואכתו' מה שנראה לפע"ד וז"ל הה"מ ובהשגות אמר אברהם נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החפירות אבל תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת ע"כ ואין החילוק שכ' הר"א ז"ל נראה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו הלכך מה לי תבעו בדמים כאן וכאן תביעתו דמים הבאים מחמת קרקע הן ומ"ש הר"א ז"ל וכמי שאמר חבלת בי שתים כו' נראה שכוונתו ז"ל לומר דאע"ג דאדם הוקש לקרקע כשהוא תובעו דמי החבלה הרי הוא כמטלטלין ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ"ל ה' המגיד. ואני אומר מ"ש שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו' וכן נראה מדברי הר"ן דלעיל ומדברי נ"י פ"ק דמציעא ולא ידעתי מנ"ל הא דאע"ג דקי"ל לקמן סי' שפ"ו דשמין למזיק היינו היכא דא"א לתקן הנזק אבל היכא שאפשר לתקן מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק ואפי' תימא שאין חייב מ"מ דעת הראב"ד נכונה וכוונתו דהיכא שאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות א"כ תביעת קרקע היא אבל אם תבעו לשלם פחתו כגון שא"א למלאות החפירות כגון ששטפם נהר וכהאי גוונא או בעבדים ששרף העבד או הרגו או זרקו לים או דקטעה לידיה וכה"ג וא"כ בעל כרחך הדמים שיתן לו לא ישלים בהם חסרון הקרקע שהזיק וא"כ הרי הוא כשאר תביעת ממון. וכמי שאמר לו חבלת בי שתים כו' ר"ל דבריש פרק כל הנשבעין איתא במתני' ר' יודא אומר עד שתהא שם מקצת הודי' כיצד אמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת אלמא דחייב ש"ד אהא. ומה שכ' הרב המגיד דדוקא עבדים הוקש לקרקע אבל שאר אנשים ודאי לא. לא נהירא לי דבפ' קמא דסנהדרין ובפ' ג' דמגיל' מוכח דאף אדם ישראל דינו כקרקע. דתנן הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן וקאמר התם בש"ס (דף ט"ו ע"א) אדם מי קדיש אמר ר' אבהו באומר דמי עלי דתניא האומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ואדם אתקש לקרקעות פרש"י ועבד אתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם. והכי איתא נמי בש"ס דמגיל' (סוף דף כ"ג) אדם מי קדיש אמר ר' אבהו באומר דמי עלי כו' שמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ותו גרסינן התם בפ"ק דסנהדרין בעי ר' אבין שער העומד ליגזוז בכמה כגזוז דמי ובשלש' או כמחובר דמי ובעשר' כו' ע"ש משמע בפשיטות בכולא סוגיא דאדם ישראל נמי אתקש לקרקעות. והכי משמע נמי להדיא בש"ס פ"ק דקידושין (ד' ז' ע"א) דקאמר התם אמאי דס"ד דאשה ניקנית עם מטלטלין א"כ ה"ל נכסים שיש להן אחריות נקנים עם נכסים שאין להן אחריות ואנן איפכא תנן כו' ופרש"י שיש להן אחריות אדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה. ואע"פ שהתו' כתבו שם וז"ל פי' בקו' דאדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם וקשה דהאי קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקיש אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאי' בפ"ק דסנהדרין ועבד נמי פלוגתא היא פ"ק דב"ק אי כמקרקעי או כמטלטלי דמי ונראה דלאו דוקא יש להם אחריות כו' עכ"ל ונרא' שכוונתם דדוקא בדמי עלי שהיתה כוונתו לשומו כעבד ועבד איתקש לקרקעות אבל הוא עצמו אינו כקרקע אבל אין דבריהם נלפע"ד עיקר דפשטת הש"ס פ"ק דסנהדרין ופ"ק דקדושין משמע כפירש"י. ומה שהקשו דההוא קרא בעבד כתיב נלפע"ד דלק"מ דכיון דגלי לן קרא דעבד דינו כקרקע אם כן מהיכי תיתי לחלק בין עבד לשאר אדם דאדרבא משמע דגלי לן קרא דגוף האדם הוא כקרקע ומשום דקרא התם בנחלה מיירי גלי גבי עבד וה"ה בשאר אנשים. ומ"ש ועבד נמי פלוגתא היא פרק קמא דב"ק כו' י"ל דילמא רב אשי פריך למ"ד עבדא כמקרקעי דמי וגם בפ"ג דמגילה כתבו התוס' עצמם דהתם מוכח דאף עבד עברי הוקש לקרקע רק שהקשו שם דהא קרא בעבד כנעני כתיב וכבר כתבתי דלק"מ מהא והכי מוכח נמי בפ' קמא דקדושין (דף כ"ח ע"א) דקאמר התם עד היכן גלגול שבוע' כו' אלא אמר רבא השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי האי טענ' מעליותא הוא ממונא אית ליה גביה רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי אי הכי היינו קרקע מהו דתימא קרקע הוא דעבדי אינשי דמזבני בצינעא האי אם איתא דזבין קלא אית ליה קמל"ן ע"כ ופירש"י טענה מעליותא היא דטענת מטלטלים היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו ומאי רבותא דהאי משאר גלגול שבועה גופו קנוי ואינה טענת מטלטלים. היינו קרקע והא תנינן לה במתני' דמגלגלים ומאי רבותא כו' הרי להדיא דאף עבד עברי דינו כקרקע וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקידושין וכן כתב הרמב"ם פ"א מה' טוען והטור לעיל ריש סי' צ"ד ועד היכן גלגול שבועה אפי' אם יאמר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. והיינו משום דקי"ל כרבא דעבד עברי גופו קנוי לו. וגם נראה דע"כ לא צריך בש"ס לטעמא דרבא לטעמיה דאמר ע"ע גופו קנוי לו אלא משום דמיירי שאומר לו השבע לי שלא נמכרת לי הא לאו הכי פשיטא דע"ע קרקע הוא אלא ס"ד למימר דמ"מ אין גופו נמכר לו וא"כ בטוען חבלת בי דלא שייך האי טעמא קרקע הוא אפי' לס"ד דש"ס אם לא מטעם שכתב הראב"ד ואמת שראיתי בהריטב"א פ"ק דקידושין גבי הך דשלא נמכרת לי בע"ע וכן בהר"ן שם ובס"פ כל הנשבעין שדחקו מאד לפרש סוגיא זו בענין אחר משום דהוי קשיא להו נמי דלא מצינו דע"ע איתקש לקרקע אבל כל מעין בצדק יראה שדבריהם אינם מחוורים והדבר ברור כמ"ש דגלי לן קרא גבי עבד דגוף האדם הוא כקרקע וכמ"ש וא"כ מוכח מהך דחבלת בי שתים כו' כהראב"ד דכשתבעו שישלם פחתן של החפירות חייב ש"ד. ולפע"ד גם הרמב"ם אינו חולק על זה וכך משמע לשון הראב"ד שכתב נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות משמע דמפרש דברי הרמב"ם דמיירי שתבעו למלאות החפירות וכן משמע להדיא בטור שהביא דברי הרמב"ם וכ' עליו נראין וכ' הראב"ד ודוקא שתבעו למלאות החפירות כו' וגם כבר הבאתי לעיל שהרשב"א סובר כהראב"ד וגם ר"י נתיב ל' סוף ח"ב מביא דברי הרשב"א במסקנתו וגם הר"ן כתבתי לעיל דנראה שחזר בו וסובר כהרשב"א א"כ כיון דהראב"ד והרשב"א והר"ן וטור ור' ירוחם סוברים כהראב"ד דהיכא שתבעו לשלם פחתן חייב ש"ד (ומיהו י"ל דהיינו דוקא כגון שאי אפשר למלאות החפירות וכמ"ש לעיל) וגם הרמב"ם אינו חולק וגם הבאתי ראיות נכונות לזה הכי נקטינן:
(יד) חייב: הטעם כיון שהזיק בידים וכמ"ש בס"א דלא פטרו להפושע אלא כשנאבד מתוך פשיעתו ולא כשהזיקו בידים. שם.
(טו) וי"א: כת' הסמ"ע דפלוגתא זו היא כפלוגתא שכת' הרמ"א בס"ב בטענו ענבים העומדות ליבצר ע"ש וע' בש"ך שהאריך בדין זה ומסיק להלכ' כדעת הי"א ע"ש.
(ח) החופר וזה הוא שטת הרמב"ם דדמי קרקע הרי הוא כקרקע והיינו דכל זמן שלא נתחייב בב"ד ולא עמד בדין הוי כמו שמתדיינים על היזק הקרקע ולהכי אינו בדין שבוע' והראב"ד השיג וז"ל נראין הדברים שתובעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל תבעו לשלם פיחתו הרי הוא כשאר תביעות וכמי שאומר חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל והיינו דס"ל לראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע וכן הוא שיטת רש"י פ"ק דקידושין דף ו' אבל שיטת התוס' שם דלא הוקש לקרקע אלא עבדים דכתי' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אדם לא וכן היא שיטת הר"ן. מיהו אפי' נימא כשיטת רש"י והראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע אפ"ה אינו קושיא מר"י דאמר בפ' כל הנשבעין נחבל עד שתהא שם מקצת הטענ' לפי מה שכתב הר"ן בכ' כל הנשבעין דלר' יהודא אפי' אומר הילך נמי חייב דלא בעי מודה במקצת ממש רק שיהא כעין מודה במקצת וא"כ אפי' הוי כמו דמי קרקע מודה במקצת הוי לענין תקנת נחבל. אך אי קשיא ה"ק מהא דתנן פ' שבועת הפקדון אנסת ופתית את בתי ע"ש בגמ' דסברי רבנן כי תבע אינש בושת ופגם קא תבע והא פגם הוי נזק אדם וא"כ הוי דמי קרקע ולכן צריך לומר דס"ל להרמב"ם כשטת תוס' דלא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני וע' בתוס' פ"ק דקידושין דף ו' דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאי' פ"ק דסנהדרין ע"ש וכיון דפגם נמי שמין אותה כשפח' הנמכרת א"כ אפי' נימא דכל אדם לא איתקש לקרקע בזה דשמין אותה כשפח' הנמכרת ליהוי דמי עבד דהא באומר דמי עלי אמרי' להדיא דאיתקש לקרקע וע"ש בתוס' פ"ק דקידושין וגם גבי נזק אדם אמרי' בפ' החובל דשמין אותו כעבד ושטת רש"י דהיינו כעבד עברי וכ"כ נימוקי שם אבל שטת הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני ועסמ"ע בסי' ת"ך ס"ק ט"ז וא"כ גם מחבלת בי שתים קשה מיהו נרא' דוקא לענין דמי עלי דצריך עשרה וכהן שפיר אמרי' כיון דשמין אותו כעבד מש"ה צריך שומת אנשים הראוים לקרקע אבל כאן לענין שבועה אע"ג דשמין אותו כעבד כנעני אפ"ה הוא עצמו מטלטלין. וע' בתו' ר"פ נערה בהא דתניא שם ר"ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני והוא אומר לא הפלתי דנשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכיחש בעמיתו כו' מה אלו מיוחדין שהן ממון והקשו פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפי' ר"א דדריש ריבוי ומיעוט ומרבה קרקעות לשבוע' לענין קרבן שבוע' פוטר וה"ה בעבדים. והנה יראה דאין זה כפירת עבד אלא כפירת בן חורין דהא העבד תובע את אדונו סמית את עיני וראוי אני לצאת לחירות והרב כופר ואומר שעדיין לא יצא לחירות וא"כ אין זה כפירת עבד ואפי' למ"ד יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור מ"מ תו אין לו דין עבד כנעני שיהא באחוזת נחל' לבניהם וע' בפ' השולח ואי נימא דכל אדם איתקש לקרקע שפיר אבל משטת תוס' פ"ק דקידושין מבואר דכל אדם לא איתקש לקרקע אלא דוקא עבד כנעני וא"כ מאי מקשי תוס' וזה נרא' לי בדברי הרמב"ם שכת' בפ"ז משבועות ז"ל אומר לו עבדו הפלת את שיני כו' והאדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים שהמוד' בקנס פטור ולכאור' תיקשי על הרמב"ם למה הוצרך לומר משום קנס תיפוק ליה דאין נשבעין על עבדים דתוס' תירצו שם דאית ליה לר"ש כר"מ דנשבעין על עבדים א"כ על הרמב"ם קשה דאיהו פסק דאין נשבעים על עבדים ולפי ע"ש ניחא דזה הוי תביעת אדם לא תביעת עבד ולזה כת' דאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים ודו"ק: