קצות החושן על חושן משפט צה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) נכסי א"י והוא מדברי הרמב"ם הרב המגיד ממכילתא ומדכתיב רעהו ועיין שם ומה"ט נראה דה"ה איפכא נמי לא שייך דין שומרין ושבוע' מישראל א"י ועמ"ש בזה בסי' ע"ב ס"ק מ"ג
(ב) ואם התנ' לשלם והיינו בקנין ועמ"ש בסי' ש"א:
(ג) שאל בית בטור כת' בשם בעל העיטור דכותל בנין וצנור שקבעו וכוורת דבורים קי"ל כחכמים ומש"ה כת' הרמ"א די"א דתלוש ולבסוף חיברו בקרקע לא הוי כקרקע ובש"ך כת' וז"ל אבל לפענ"ד דבעל העיטור לא קאמר אלא כותל בנין אבל בית ה"ל קרקע ואע"ג דבש"ס פ"ק דחולין משמע דבית ה"ל ככותל בנין היינו לענין איסורא אבל בממונא ה"ל כקרקע תדע דהא משמע בכל דוכתי דבית נקנ' בכסף ובשטר ובחזק' כמו קרקע וגם מיקרי נכסים שיש להם אחריות לענין שעבוד וקדימ' ועישור נכסי ושאר כל מילי דממונא וה"ה לענין שומרין ושבוע' והיינו דכת' בעל העיטור כחכמים וחכמים לא איירי כלל בבית ועוד שכת' בעל העיטור שם ז"ל אבל ר' חננאל וגם רשב"ם בפ' המוכר את הבית דף ס"ז ע"ש מביא דברי ר"ח אלו ע"ש אמר מדשלח ר' נחמי' לאגבויי עישור נכסי מאיצטרובלי דאינון מטלטלין קבועין בקרקע ש"מ דסוגיא דשמעתא כר"א סלקא דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע ולא אתברר לן שפיר עכ"ל משמע דרוצ' לומר דלא אתברר כן דברי ר"ת שפי' דהא משמע התם בפ' המוכר את הבית דגם חכמים מודי דאיצטרובלי מכורים עם הבית ולא פליגי אלא בשאר מטלטלין ע"ש. אמנם דברי הש"ך אינם מוכרחים לפי המתבאר שם מדברי הרשב"ם דבעי רב יוסף שם אי גשמים שחישב עליהם להדיח את האיצטרובלי מהו לזרעים אליבי' דר"א דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא תיבעי לך כי תבעי לך אליבי' דרבנן וז"ל רשב"ם דע"כ טעמייהו דרבנן גבי איצטרובלי דאמרי מכור לא משום דחשיב כמחובר וכו' אלא היינו טעמייהו משום דעיקר עשייתו קביעות בקרקע טפי ממכתשת חשיב כבית לענין מכירת הבית דומיא דכותלי הבית דחשיבי תלוש לענין הכשר זרעים ולגבי מכר הרי הן בכלל בית ע"ש וא"כ טעמייהו דרבנן באיצטרובלי משום דהוי בכלל בית ואין מזה ראי' שיהי' דינו כקרקע לענין שומרין ושבוע' ועוד מ"ש הש"ך דחכמים מודי דאיצטרובלי הוי כקרקע א"כ היכא כת' בעל העיטור דכותל בנין הוי מטלטלין כחכמים הא כותל בנין חשיב יותר מחובר מאיצטרובלי וכמ"ש תוס' שם ד"ה בעי רב יוסף וז"ל ובאיצטרובלי דוקא מיבעי אי בטל לגמרי כמו כותל וחשיב נמי מחובר לענין הכשר זרעים או דלמא לענין הכשר זרעים לאו מחובר הוא כמו כותל ע"ש ולכן נרא' דאפשר לחלק דין שעבוד משאר דברים לפ"מ שאמרו בש"ס שם גבי צנור שחקקו ולבסוף קבעו דאיתא כרבנן ושאני שאיבה דרבנן ע"ש בסוגי' וכיון דלמ"ד שעבודא דאורייתא מטלטלין נמי משעבדא מן התור' וכמ"ש הרשב"א אלא דמדרבנן מטלטלין לא משעבדא הובא אצלינו בסי' ל"ט סק"א ע"ש וא"כ במידי דרבנן מודו חכמים דהוי כמו קרקע אבל שומרין ושבוע' דהוי מה"ת לא אמרינן דהוי כקרקע אפי' בית וכדמשמע בש"ס דגם בית הוי בכלל תלוש ולבסוף חברו ע' פ"ק דחולין תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א הוי כתלוש מדאמרי המשתחו' לבית אסרו והא דסברי חכמים גבי כוורת לענין פרוזבל ושבת וטומא' דהוי כתלוש אע"ג דפרוזבל דרבנן היינו משום דכוורת אינו מחובר לקרקע כלל אלא דר"א סובר דהוקש ליער והא דבית נקנה בכסף ובשטר ובחזק' כבר כת' במגן אברהם בסי' תתל"ז דהוי משום אגב ע"ש ואע"ג דלא א"ל אגב כיון דמונחין על הקרקע א"צ לומר אגב לדעת הרמב"ם וש"ע בסי' ר"ב עוד י"ל דהוי מתורת חצר דכיון דקונ' הקרקע קונ' הבית שעליו בתורת חצר:
אמנם לדינא כבר כת' בש"ך דמשמע מפוסקים דבית הוי כמו קרקע וכ"נ מתוס' ר"פ א"נ שכתבו דריבית בקרקע שרי והקשו מהא דאמרי' בערכין דבית בבתי ערי חומ' ריבית הוא והתור' התיר' ע"ש ואי נימא דבית הוי מטלטלי' לא מקשי מידי:
סעיף ב
[עריכה](ד) ענבים העומדות ליבצר ודברי הרמב"ם פ"ב משכירות תמוה שכתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפי' הענבים העומדים לבצר הרי הן כקרקע בדין השומרין וכ"כ בש"ע סי' ש"א ומשמע דאפי' אין צריכין לקרקע וע' סמ"ע סי' קצ"ג וגם בש"ע האריך בזה ול"נ דהרמב"ם לשטתו דסובר דשומרין בעין משיכה וכמ"ש בפ"ב משכירות א"כ בענבים העומדים ליבצר אי אפשר במשיכה כיון דמחובר הוא וקנין חזקה שבסי' קי"ג לא מהני בי' כיון דהוי כמטלטלין לא מיקני בחזק' וע"כ לא משכחת אלא בתורת אגב וכמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ג מהל' מכיר' דאם הפשתן עומד בקרקע ויבשים הם דא"צ לקרקע כלל דנקנין אג"ק כשאר מטלטלין ע"ש במגיד משנ' וכיון דבקרקע לא נתחייב בשמיר' גם במטלטלין שעליה לא נתחייב וכדאי' פ' הגוזל דף קי"ז כגון שהי' פרה רבוצה בשדה חבירו דלרבנן דאמרו קרקע אינה נגזלת גם בפרה אינו מחויב ע"ש ברש"י לפי שלא משך הפרה אלא אג"ק קנה לפרה וא"כ ה"נ לא נתחייב במטלטלין שעליה כיון דאינו אלא אג"ק ודו"ק:
סעיף ג
[עריכה](ה) בשכירות שהוא מטלטלין עיין תו׳ ס״פ המוכר את הבית כתב דאמרו שם דגובין עישור נכסי מעמלי דבתי והקשו הא שכרה ה״ל מטלטלין ותירצו כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ה״ל שכירות שעלה כמו פירות המחוברים לקרקע הצריכים לקרקע וכ״כ שם במרדכי ואע״ג דקי״ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא״כ ה״ל כל פרוטה ופרוטה מלוה אלא שהזמן פרעון אינה אלא לבסוף וא״כ לא הוי צריכי לקרקע משום דכבר כתבו תו׳ פ׳ הגוזל דף צ״ט דאע״ג דישנ׳ לשכירות מתחלה ועד סוף היינו כי נגמרה לבסוף נעשית למפרע מלו׳ כל פרוטה ופרוטה אבל כל זמן שלא נגמרה השכירו׳ לא נעשית מלוה וא״כ השכירות שעלה צריכי לקרקע עדיין דכל זמן שלא יושלם משך השכירות עדיין לא יעשה מלוה ולא יגיע לו כלום ועמ״ש בסי׳ קכ״ו ס״ק ט״ז וז״ב ובש״ך הוליד מזה דה״ה אם המשכיר אומר שכרה ממני מהיום עד ב׳ חדשים דור בה ותתן לי לסוף ב׳ חדשים שכירות של ב׳ חדשים וז״א לא שכרתי ממך רק עד חודש א׳ אדור בה חודש א׳ ואח״כ אשלם לך בעד חודש א׳ נמי לא הוי מודה במקצת כיון דעדיין לא הגיע זמן פרעון והשוכר אינו נשבע אלא היסת ע״ש ולענ״ד נראה דמ״ש תו׳ דשכירות הוי דבר הצריך לקרקע אינו אלא גבי משכיר דלשתלם מיניה כמו מן קרקע אבל זה שתובע לשוכר את שכירתו והחוב של השוכר הוא תיכף בתנאי אם ישלים השכירות והרי הוא כתובע מנה בתנאי שיתקיים כך וכך דפוסקין לו שבועה אמר שיתקיים כמו בתובעו מנה זמן פרעון אחר עשרה ימים בסי׳ ע״ג ועמ״ש בסי׳ פ״ח סק״א ותדע דאל״כ א״כ אפי׳ הגיע זמן פרעון אמאי ה״ל דין מטלטלין הא הש״ע ס״ל דמי קרקע והפרוטות הראשונות בעת שנעשית מלוה היו קרקע א״כ אע״ג דעכשיו אינן צריכין לקרקע ליהוי דמי קרקע א״ו דל״א דהוי כמו צריכי׳ לקרקע אלא גבי משכיר ושיפרע בע״ח מאותו שכירות אבל לגבי שוכר דחייב דמים מאי איכפת לי׳ אם הוא צריך לקרקע או לא סוף סוף נתחייב בדמי השכירות מתחלה כשיתקיים התנאי ה״ל למפרע חוב גמור כן נראה:
(ו) הואיל ואין חלוקים בקרקע עיין ס"ך מ"ש בזה ועמ"ש בס"ק ז':
סעיף ה
[עריכה](ז) טענו כלים וקרקעות נסתפקתי היכא שתובעו קרקע שיושב בה כמה שנים ובא עליו בטענ' שיושב בה בגזלנות ותובע הקרקע וגם הפירות שאכל כמה שנים והביא עד אחד כדבריו וזה משיב להד"מ מי אמרינן כיון דהעד מעיד על הקרקע ועל הפירות א"כ צריך לישבע שבועת התור' על הפירות וזוקקין את הקרקע לישבע או נימא כיון דאין הכחשה בפירות דהא זה מודה שאכלם אלא הכחש' בגוף הקרקע למי הוא וכיון דע"א בקרקע לאו כלום הוא לית בי' שבועת התור' ואחר העיון נראה דאין בזה שבועת התור' ואפי' לדעת הראב"ד דס"ל דמי קרקע לא הוי כקרקע היינו היכא שתביעתם על נזק הקרקע זה אומר שתים חפרת וז"א אחת אבל היכא שתביעתם אינו בפירות אלא בגוף הקרקע אעפ"י שיצאו מקרקע פירות אינו אלא תביעת קרקע וכ"נ ממ"ש תוס' פ' חז"ה דף ל"ה ד"ה לאו קא מודית ז"ל ובעובדא דידן אי הוי מייתי מחזיק סהדי דדר בי' חד יומא נראה לרשב"א כו' ואע"ג דהאי לוקח ידע שהית' שלו והוי כחד סהדא מ"מ הוי מגו כדמשמע לקמן גבי נסכא דר"א אי ל"ה משאיל"מ הוי נאמן לומר דידי חטפי והכא ל"ה מחויב שבוע' דאין נשבעין על הקרקעות ע"ש ואע"ג דהמוכר דר ביה חד יומא וכמ"ש כי הביא עדים דדר ביה שנה נמי טענינן ללוקח ול"ה חד סהדי משום דאין נשבעין על הקרקעות ואי אמרינן דנשבע על הקרקע ע"י גילגול דפירות היה לוקח כחד סהדא גם על הקרקע ע"י גילגול למ"ד גם בג"ש אמרינן משאיל"מ וכן משמע דהא קי"ל מחאה בשני עדים כדאי' פ' חז"ה דף מ' אבל בפני ע"א לא וכן בטור וש"ע סימן קמ"ו ומי לא עסקינן דיש בקרקע פירות וע"י המחאה יתבע גם הפירות ויגלגל עליו בקרקע אלא ודאי אינו אלא תביעת קרקע וכמ"ש וכן מוכח מתוס' פ' חז"ה דף ל"א ע"ש גבי חד סהדא דאסהיד דאכל תלת שנין ע"ש תמצא מבואר כדברינו דאפי' לפירות אינו עד ומשום דעיקר קרקע כמ"ש והא דאמרינן פ' השואל דף ק' בתובע עבד בכסותו ושדה בעומרי' משום דהתם הוא תובע אתה מכרת לי עבד עם כסותו ושדה גדולה עם עומרים דהעומרים והכסות הוי תביע' שלא מחמת השדה ואע"ג דמכר לו בבת אחת מ"מ תביעתו אינו תלוי בשדה ובעבד אבל היכא דתובע פירות מחמת שהקרקע שלו אין זו רק מחמת הקרקע יש לו דין קרקע) (וזה נראה בראובן שבא לערער על בית שמעון שהוא שלו ותובע נמי שכר דירה או אם שמעון השכירו לאחרים ונטל שכר דירה ותובעו שיחזיר לו שכירות הבית ויש לו ע"א כדבריו שהבית הוא שלו אינו אלא קרקע כיון שעיקר התביע' בקרקע וכן בתובעו על הקרקע שמכר ונטל הדמים ועתה בא ראובן עם ע"א שהקרקע שלו היתה וא"כ דמי הקרקע שלקח מן הלוקח שייך לו נמי תביעת קרקע הוא ולא הוי פירות תביעת מטלטלין אלא אם זה אומר אכלת שני שנים וזה אומר אחת אכלתי זה ודאי הוי תביעת מטלטלין ממש וכל זה ברור. ולפי זה מ"ש בש"ך ס"ק ט"ו לפרש דמי עבד גדול ודמי עבד קטן כגון שקנה ממנו עבד או שדה בדינר ואי אפשר שהמוכר יעמידו לידו כגון שטרפו אותן בע"ח דמוכר או שהמוכר עצמו נתן לאחרים או שורפם והזיקם ע"ש ודעתו שזה הוי תביעת ממון ולפי מ"ש כיון שאין תביעתם אלא אם הקרקע או העבד הוא שלו או לא א"כ לא הוי אלא תביעת קרקע ואפי' לדעת הראב"ד דדמי קרקע הוי ממון היינו היכא שתביעתם על הנזק ז"א חפרת שתים וז"א אחת אבל היכא שאין התביעה בנזק אלא שמוד' שהזיקו אלא שאומר שזה שלי היתה וז"א שלי אע"ג דאי' עד א' כדברי התובע הוי תביעת קרקע כמ"ש ועיין בהרב המגיד פ"ה מטוען ע"ש ויש לפרש בדרך אחרת וכו' ויש לדחות דתי' ראשון מיירי כגון שאין תובעו כלל מן החפירות ע"ש ואינו מובן. ולפי מ"ש נראה דהוא נמי כוונת הרב המגיד דהיינו דהוא תובעו שתי שדות והוא מודה שדה אחת ובשדה שמוד' חפר חפירות בלאו הילך ואפ"ה הוי קרקע כיון שאין טענתם וכפירתם בהכחשת החפירות שיאמר זה אחת תפרתי וזה אמר שתים אלא בגוף השדות זה אומר שדה אחת שלך וזה אומר שתי שדות וא"כ השדה שמוד' וכופר אפי' הוא חפיר' דלאו הילך אינו אלא קרקע וז"ב וזה נמי דברי הרמ"א ולשון הה"מ הואיל ואין חלוקין על הקרקע ובש"ך התפלא על זה ע"ש ולפמ"ש היינו דוקא אם אין חלוקים על הקרקע אבל אם חלוקים על הקרקע אע"ג דחפרה הוי קרקע ממש וכמ"ש ומקום הניחו לי להתגדר ובזה יתיישב מה שאמרו בפ' הכותב דף פ"ה אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד יהיב לה באפי חד סהדי כו' ומוקים להנך קמאי במלו' וכתב הרי"ף דנ"מ בין ש"ד לשבועת המשנ' אם קדמה ותפס' ובש"ד נחתינן לנכסי' והקש' פ"י א"כ טורח זו למה דיהיב לה באפי סהדי הא תיפוק לי' כיון דתפס' העד יחייב' שבוע' על מה שתפס' דהוא תביעת מטלטלין להחזיר כיון דמעיד העד שכבר פרע לה ועמ"ש בזה בסי' פ"ז סקי"ד ולפמ"ש אינו יכול לתובעו המטלטלין שתפסה ע"פ העד שמעיד שכבר פרע כתובתה דכיון דאין הכחש' במטלטלין שתפסה אלא בשטר אם נפרע והשטר הוא שע"ק כדאי' בש"ס שם ולדברי העד שנפרע כתובתה ממילא צריכה להחזיר מה שתפסה ולדבריו דמכחשת העד באומר' שכתובתה לא נפרעת אינה צריכה להחזיר ואין העד מעיד אלא בקרקע דהוא השטר שהוא שע"ק והוי קרקע ממש וכמ"ש דאפי' מכר הקרקע ולקח ממנו דמים כיון שאין התביע' אלא בקרקע ומש"ה צריך לסלקה באפי סהדי והדר מוקים להני קמאי במלו' ואין ה"נ דיכול לסלקה במטלטלין שתפסה דהיינו סילוק אלא דכ"ז שאין מסלקה לא מצי תבע לה להחזיר כיון שלפי דבריה השטר כתובתה לא נפרע ותופס' קרקע שטר' וזה מעיד שטר' נפרע הוי תביעתם בקרקע ודו"ק:
ומדוקדק בזה דקאמרי' בש"ס ומוקי להני קמאי במלוה ולכאור' יכול למוקים בתראי במלו' דהא מביא עד א' שכבר פרע לה א"כ יתבע פרעון השני ועמ"ש בזה בסי' פ"ד סק"ג ולפי מ"ש פרעון השני אינו יכול לתבוע דאין מקבלין עדות העד במה שאומר שפרע לה כתובה דהוא קרקע וכמ"ש ולהכי מוקים לקמאי במלוה ותובע פרעון הראשון ודו"ק. אמנם לכאור' סתיר' למ"ש מדרברי הרמב"ן בחידושיו פ' חז"ה גבי מחאה בפני שנים דאם מיחה בפניו ובפני ע"א שאינו כלום מתוך שנאמן לומר לא מחית בי נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל אם טענתן בפירות אין לומר בהם מגו זה ואע"פ כן הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה עכ"ל ומזה משמע דכי איכא פירי בארעא הוי תביעת ממון אמנם נרא' דודאי גם הרמב"ם מודה דכל תביעתן על הקרקע אפי' איכא פירא בארעא אינו אלא קרקע דאל"כ כל חזק' דשלש שנים ע"כ איכא פירי בארעא דחזק' שאוכל שלש שנים פירות ואם כן לעולם ישבע גם על הקרקע על ידי גילגול אלא כוונת הרמב"ן אבל אם טענתן בפירות היינו שאין טענתן אלא בפירות וכגון דמוד' המחזיק שלא קנה הקרקע אלא טען לפירות ירדתי דנאמן אפי' בלא שני חזקה וכדאמר רב זביד פ' חז"ה דף נ"ג כל שלא מיחו והי' ע"א שמיחה ובזה ה"ל משאיל"מ דכיון דמוד' דלית ליה בארעא אפי' בשני חזקה וטענתו בפירות ה"ל משאיל"מ ואע"ג דאית ליה מגו דהי' יכול לומר הקרקע שלי ולא הי' עד נאמן בקרקע אפ"ה כיון דעכשיו מודה שאין הקרקע שלו וטענתו בפירות ה"ל משאיל"מ דהא בנסכא דר"א נמי אית ליה מגו ואפ"ה אינו נאמן וכמ"ש תו' בשם ריב"א דאפי' אית ליה מגו אפ"ה הדין כן או לישבע או לשלם ודו"ק:
סעיף ו
[עריכה](ח) החופר וזה הוא שטת הרמב"ם דדמי קרקע הרי הוא כקרקע והיינו דכל זמן שלא נתחייב בב"ד ולא עמד בדין הוי כמו שמתדיינים על היזק הקרקע ולהכי אינו בדין שבוע' והראב"ד השיג וז"ל נראין הדברים שתובעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל תבעו לשלם פיחתו הרי הוא כשאר תביעות וכמי שאומר חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל והיינו דס"ל לראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע וכן הוא שיטת רש"י פ"ק דקידושין דף ו' אבל שיטת התוס' שם דלא הוקש לקרקע אלא עבדים דכתי' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אדם לא וכן היא שיטת הר"ן. מיהו אפי' נימא כשיטת רש"י והראב"ד דכל אדם הוקש לקרקע אפ"ה אינו קושיא מר"י דאמר בפ' כל הנשבעין נחבל עד שתהא שם מקצת הטענ' לפי מה שכתב הר"ן בכ' כל הנשבעין דלר' יהודא אפי' אומר הילך נמי חייב דלא בעי מודה במקצת ממש רק שיהא כעין מודה במקצת וא"כ אפי' הוי כמו דמי קרקע מודה במקצת הוי לענין תקנת נחבל. אך אי קשיא ה"ק מהא דתנן פ' שבועת הפקדון אנסת ופתית את בתי ע"ש בגמ' דסברי רבנן כי תבע אינש בושת ופגם קא תבע והא פגם הוי נזק אדם וא"כ הוי דמי קרקע ולכן צריך לומר דס"ל להרמב"ם כשטת תוס' דלא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני וע' בתוס' פ"ק דקידושין דף ו' דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאי' פ"ק דסנהדרין ע"ש וכיון דפגם נמי שמין אותה כשפח' הנמכרת א"כ אפי' נימא דכל אדם לא איתקש לקרקע בזה דשמין אותה כשפח' הנמכרת ליהוי דמי עבד דהא באומר דמי עלי אמרי' להדיא דאיתקש לקרקע וע"ש בתוס' פ"ק דקידושין וגם גבי נזק אדם אמרי' בפ' החובל דשמין אותו כעבד ושטת רש"י דהיינו כעבד עברי וכ"כ נימוקי שם אבל שטת הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני ועסמ"ע בסי' ת"ך ס"ק ט"ז וא"כ גם מחבלת בי שתים קשה מיהו נרא' דוקא לענין דמי עלי דצריך עשרה וכהן שפיר אמרי' כיון דשמין אותו כעבד מש"ה צריך שומת אנשים הראוים לקרקע אבל כאן לענין שבועה אע"ג דשמין אותו כעבד כנעני אפ"ה הוא עצמו מטלטלין. וע' בתו' ר"פ נערה בהא דתניא שם ר"ש אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני והוא אומר לא הפלתי דנשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכיחש בעמיתו כו' מה אלו מיוחדין שהן ממון והקשו פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפי' ר"א דדריש ריבוי ומיעוט ומרבה קרקעות לשבוע' לענין קרבן שבוע' פוטר וה"ה בעבדים. והנה יראה דאין זה כפירת עבד אלא כפירת בן חורין דהא העבד תובע את אדונו סמית את עיני וראוי אני לצאת לחירות והרב כופר ואומר שעדיין לא יצא לחירות וא"כ אין זה כפירת עבד ואפי' למ"ד יוצא בשן ועין צריך גט שיחרור מ"מ תו אין לו דין עבד כנעני שיהא באחוזת נחל' לבניהם וע' בפ' השולח ואי נימא דכל אדם איתקש לקרקע שפיר אבל משטת תוס' פ"ק דקידושין מבואר דכל אדם לא איתקש לקרקע אלא דוקא עבד כנעני וא"כ מאי מקשי תוס' וזה נרא' לי בדברי הרמב"ם שכת' בפ"ז משבועות ז"ל אומר לו עבדו הפלת את שיני כו' והאדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים שהמוד' בקנס פטור ולכאור' תיקשי על הרמב"ם למה הוצרך לומר משום קנס תיפוק ליה דאין נשבעין על עבדים דתוס' תירצו שם דאית ליה לר"ש כר"מ דנשבעין על עבדים א"כ על הרמב"ם קשה דאיהו פסק דאין נשבעים על עבדים ולפי ע"ש ניחא דזה הוי תביעת אדם לא תביעת עבד ולזה כת' דאם יודה מעצמו אינו חייב להוציא בלא עדים ודו"ק: