שולחן ערוך חושן משפט פח לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · פח · לב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים סתם מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים פטור משבועה דאורייתא שאין כאן הודאה דבלאו הודאתו מיעוט סלעים שנים ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר ואין כאן הודאה ואפי' אמר הלוה ג' שהודה לו באחד יתר על משמעות השטר אפ"ה פטור משום דהוי כמשיב אבידה דאם רצה היה אומר שנים לפיכך א"ל מנה לך או לאביך בידי ופרעתיך מחצה והשיב זה לא הייתי זכור אך אתה הזכרתני יודע אני שלא פרעת כלום פטור ואפי' משבועת היסת שאינו אלא כמשיב אבידה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר כו'. ר"ל וכבר נתבאר בסעיף כ"ח דאין הודא' שבשטר מחייבתו שבוע':

אפ"ה פטורה מ"מ כ' בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא מש"ד אבל היסת עכ"פ צריך לישבע וי"ל דגם הטור והמחבר ס"ל הכי ואע"ג דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל ולפיכך א"ל מנה כו' עד פטור ואפי' משבוע' היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם בדין ההוא פטור מש"ד ומ"ה כ' שם בהדי' דפטור אפי' משבועת היסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא דעכ"פ יש עליו שטר מ"ה ל"ד לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפ' דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפי' היסת מפני תקון העולם וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רס"ז ע"ש:

דאם רצה הי' אומר שנים כו'. אע"ג דבשאר מודה מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אבידה דאי בעי הוה כופר הכל דשאני התם דאמרי' דלא הי' יכול להעיז פניו לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דכתוב בו סלעין דינרין דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מחשב לי' כהעזה ועפ"ר:

ש"ך - שפתי כהן

(נג) אפ"ה פטור מש"ד. ומיהו נשבע היסת כ"כ ה' המגיד וכתב שכן כתבו ז"ל וכ"כ הנ"י פ"ק דמציעא בשם הרמב"ן ואע"פ שכתב הנ"י שם שהרשב"א והר"ן דחו ראייתו של הרמב"ן מ"מ יכול להיות דבדינא לא פליגי עלי' וכתב בסמ"ע ס"ק נ"ו די"ל דגם הטור ס"ל הכי וכ"כ באגודת אזוב דף פ"ג ע"ב וכ"כ בספר ג"ת שער ז' ח"ב דף נ"ה ע"ב שכן נראה דעת הטור והב"ח השיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין לי:


(נד) לפיכך אמר ליה מנה לך כו'. כתב ר' ירוחם בנ"ג ח"ב תובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהודה במקצת חייב שבועת התורה כך נראה מדברי רש"י בפ' הנזקין וגדולי המורים חלקו עליו עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ לעיל ר"ס פ"ז ונראה דדעת הפוסקים והט"ו כאן כגדולי המורים ועמ"ש לעיל סימן פ"ב סי"ג (עיין בתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ט ע"ב וסי' קנ"א) .


(נה) או לאביך כו'. כתב רב האי גאון בספר משפטי שבועות שלו שער א' דף ד' וז"ל טענו כך וכך לאבי בידך ואמר הנתבע שלא היה לו עלי לעולם אלא כך וכך פטור לפי שהוא משיב אבדה כמו שאמר מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' פטור מפני שהוא כמשיב אבדה וזה מיוחד הוא באמרו שלא הי' לו למת עליו יותר אלא אלו הנ' (כלומר שלא לוה לו מתחל' רק נ') אבל אם אומר לו ק' היו עלי בידי ופרעתיו מהם נ' חייב (נ"ל דהיינו דוקא שהיורש טוען ברי שהלוה לו נ' רק שאינו יודע אם פרעו וזה טוען נתתי לו נ' דאל"כ אין לחלק בין אין לך בידי נתתי ודו"ק) כמ"ש מנה לאבא בידך אין לו בידי (אלא חמשים כן צ"ל) פטור אבל אם אמר נתתי לו מהם חמשים חייב (צ"ל שכך היתה גירסת הגאון אבל בספרים שלנו ליתא האי אבל אמר נתתי לו מהם נ' חייב או אפשר דהגאון מדקדק כך מל' המשנה דתנן מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ' פטור ולא קתני נתתי לך פטור משמע דוקא אין לך בידי אלא נ' פטור אבל נתתי לך חייב או אפשר דהגאון ס"ל דע"כ לא פליגי חכמים עליה דראב"י אלא כשקדמה הודאתו הא לא"ה משמע דמודי לי' וכמ"ש לקמן ודו"ק) וכן מי שהקדים הודאתו לטענת חבירו אינו חייב גזיר' (כלו' אפי' היורש טוען אחר כך ברי לי שאבא הלוה לך מנה וזה טוען נתתי לו נ' מ"מ כיון שהודה קודם תביעת היורש פטור) כי הוא משיב אביד' כי המחייבו גזרה ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא כחכמים וכך למדוני הראשונים ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אביד' ופטור וזה הדבר כברמתחזק בבני אדם כי כל המקדים לב"ד ומוד' קודם טענת חברו פטור כגון יקדים אדם לדיין ויאמר לו שפלוני מת ונשאר לו עלי ק' דינרים אפי' אם אחר כן באו היורשים וטענו כפלים כמה שהוד' יחשב כמשיב אבדה זו טעות גדולה דא"כ כל אדם יעשה כן ויודה במקצת ויפטר (מכאן מוכח דמיירי שהיורש טוען ברי לי שאבא הלוה לך ק' דאל"כ מה שייך לומר דא"כ כל אדם יעשה כן ויודה במקצת ודו"ק) אלא צריך הדיין לראות אם כמערים מיהר בהודאתו לפלוני שלא יתחייב חייב ואם על דרך תומו פטור וזה שאמרנו שהמוד' שהי' לו בידו נ' שהוא כמשיב אבדה ופטור ק' דינרים ופרעתי חמשים ונשארו נ' אינו כמשיב אבידה אלא אם יהיו ג' דברים הא' אם יודה בב"ד קודם תביעת היורשים ויתברר לב"ד שלא על דרך ערמה הודה והשני אם אין שם עדות שבינו לבין המת הי' ביניהם משא ומתן (כלומר שידוע לעדים שהלוה לו ק' רק שאין יודעים אם פרעו דומיא דשדה זו של אביך היתה אבל פשיט' דאם הי' ביניהם מו"מ ואינו יודע שהי' חייב לו כלל הוי דמי לאין שם עדים ודו"ק) ה"ז משיב אבידה ופטור ואם יש עדים שהי' משא ומתן ביניהם חייב כדתנן דומה לזה ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי' ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהוא של אביו והוא אומר לקחתי' ממנו אינו נאמן הג' אם לא יהי' דבר ידוע ומבואר לכל או יציאת קול שהי' משא ומתן בין המת ובין המודה כו' עכ"ל. ומ"ש הגאון דביש עדי' חייב נלפע"ד דהתוס' פ"ב דכתובות (דף י"ח ע"ב) פליגי עלי' דפריך התם בש"ס וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן ומשני אליב' דמאן אי אליב' דרבנן הא אמרי משיב אבד' הוי וכתבו התוס' אי אליב' דרבנן הא אמרו משיב אבדה הוי כדמסיק דבבנו מעיז וא"כ לא מצי למיתני ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל דבבנו מעיז ומעיז עכ"ל (ונראה שהגאון מפרש הש"ס שם אליב' דרבנן משיב אבדה הוי כמו שפירש רש"י ע"ש ודו"ק) וא"כ כ"ש ביש קול חולקין התוס'. וכן בטוען היורש ברי לי שהלוה לך נ' דהני ג' חד ענינא הוא. וגם ר' ירוחם כ' בסוף נתיב כ"ו וז"ל כתב רב האי כל הקודם לב"ד ואומר פלוני מת ונשאר לו אצלי מנה הוה כמשיב אבדה אלא צריך שיודה קודם תביעת היורשים ויתברר לב"ד שאינו כמערים וגם שלא יהיה שם עדים שהי' בינו ובין המת דררא דממונא ואז הוא כמשיב אבידה וכמו זאת שנינו מודה ר"י באומר שדה זו של אביך הית' כו' ע"כ אבל מל' תו' נרא' כל זמן שמודה בלא תביעה אפי' למאן דפסק כר"א שאינו משיב אבדה כשתובעו היורש כמ"ש בטוען ונטען (פטור) וכן נרא' מהרמב"ם עכ"ל אך מ"ש ר' ירוחם אפי' למאן דפסק כר"א לא ידעתי מנ"ל הא ומ"ש וכ"נ מהרמב"ם נרא' דמשמע ליה הכי מדכתב הרמב"ם פ"ד מה' טוען וז"ל האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך ק' והלה אומר אין לך בידי אלא נ' ה"ז משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת ואצ"ל אם הודה מעצמו ואמר מנה הי' לאביך בידי ונתתי לו נ' דינרים ונשאר לו נ' שזה פטור אף משבועת היסת אבל יורש שטען ואמר אני יודע בודאי שיש לאבא בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לך ביד. או ביד אבי אלא נ' ה"ז מודה מקצת וישבע עכ"ל מדלא כתב דחייב שבועה אלא כשטוען בודאי שיש לאביו בידו נ' משמע הא לאו הכי בכל ענין פטור:

ומ"מ מה שחילק הגאון בין כמערים או כמודה לא מצינו שום חולק עליו ונפקא מיניה אם טוען היורש ברי לי שעדיין אתה חייב לו ק' דינרים דאף שהודה קודם התביע' שחייב לו נ' אם הודה כמערים חייב ש"ד וכ"ש בו עצמו דחייב ש"ד ומ"ש הרמב"ן ובעה"ת הבאתי דבריה' לעיל סי' ע"ה ס"ג ס"ק ט' דלענין ש"ד בעינן שתקדם תביעה להודא' היינו אם הודה לפי תומו. גם במרדכי פרק שבועת הדיינים הביא דברי רב האי גאון דלרבנן דראב"י דהוי משיב אבדה היינו כגון שלא קפץ והערים וע"ש:


(נו) פטור ואפי' משבועת היסת כו'. באמת כ"כ הטור אבל מקור דין זה הוא מדברי הרמב"ן שהביא בעה"ת שער ז' ח"ב ושם לא כתב דפטור משבועת היסת רק שכתב שאין שבועת דמוד' מקצת אלא כשקדמה תביעתו להודא' ודוקא בהודה לו כו' ושוב אינו נזכר כלל הוא דכ' שם דפטור אף משבועת היסת משום דהשתא נמי ליכא תביעה ומשום ש"ד נמי לא חייב מפני שהודה במקצת שאינו אלא כמשיב אבדה אבל באומר הזכרתני ויודע אני שלא פרעת לי כלום דהשתא תובעו בברי נהי דאין חייב שבועת התור' כיון שלא קדמה תביעה להודא' מ"מ מאן לימא דלא מחייב היסת דלא אשכחן בשום מקום דבהיסת בעינן שתקדים תביעה להודא' וגם ל' ר' ירוחם נ"ב ח"ג שכתב דאין מוד' מקצת חייב שבועת התורה אלא כשההודא' אחר התביעה עכ"ל משמע דוקא שבוע' התורה אבל לא היסת ונרא' דדמי לדלעיל סעיף ט"ו דנשבע היסת על החטים ודוחק לחלק ולומר דשאני הכא כיון שאומר לא הייתי זכור וצ"ע. ועיין מ"ש לעיל סי' ע"ה סעיף ג' ס"ק ט':



באר היטב

(מ) פטור:    המ"מ כתב בשם הרמב"ם דעכ"פ צריך לישבע היסת וי"ל דגם הט"ו ס"ל הכי ואע"ג דסיימו ז"ל לפיכך א"ל מנה כו' פטור ואפי' משבועת היסת י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד אלא לענין שגם שם פטור מש"ד ומ"ה כתב שם בהדיא דפטור מהיסת ולא כ"כ בדין קמא והטעם דברישא עכ"פ יש עליו שטר מ"ה לא דמי לגמרי למשיב אביד' משא"כ בסיפא וכמ"ש הט"ו בסי' רס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע גם הש"ך הסכים לדבריו וכ' שכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן וכ"כ בס' גד"ת שכן נרא' דעת הטור ודלא כהב"ח ע"ש.


(מא) אביד':    אע"ג דבשאר מוד' מקצת חייב ש"ד ולא חשיב כמשיב אביד' דאי בעי הוי כופר הכל שאני התם דאמרינן דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל אבל כאן דלשון השטר דמשמעותו שנים מסייע ליה לא מיחשב כהעז'. סמ"ע.


(מב) זכור:    כתב ר' ירוחם התובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו ברי שהוד' במקצת חייב ש"ד כך נרא' מדברי רש"י בפרק הניזקין וגדולי המורים חלקו עליו ע"כ ומביאו ב"י בריש סימן פ"ז ונרא' דדעת הפוסקים והט"ו כאן כגדולי המורים וע"ל סימן פ"ב סי"ג ובתשובת מהרי"ט סימן קי"ב וקנ"א עכ"ל הש"ך ועיין עוד שם במה שהביא בשם רב האי גאון ע"ש.


(מג) היסת:    והש"ך הניח דין זה בצ"ע דנהי דאינו חייב ש"ד כיון שלא קדמה תביע' להודא' מ"מ מאן לימא דלא מיחייב היסת דלא אשכחן בשום מקום דבהיסת בעינן שתקדום תביע' להודא' וע"ל סימן ע"ה ס"ג.



קצות החושן

(כד) ופרעתיו מחצה בפ"ב דכתובות דף י"ט וליתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן אליבי' דמאן אי אליב' דרבנן הא אמרי משיב אביד' הוי וכ' תו' ז"ל משיב אביד' כדמסיק בבנו מעיז וא"כ לא מצי למיתני ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל דבבנו מעיז ע"כ וקשה מי לא משכחת דעדים מעידים שלא פרע כגון שלא זזה ידם מתוך ידו או בתוך זמנו ועיין חידושי הרא"ה ונרא' לפמ"ש הרמב"ם דמוד' בדבר שאינו יכול לכפור ה"ל הילך א"כ ממ"נ אי ליכא עדים על הפרעון ה"ל משיב אביד' כמ"ש תו' דבבנו מעיז ואי מיירי באופן שאין יכול לומר פרעתי ה"ל הילך:





▲ חזור לראש