שולחן ערוך חושן משפט עג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · עג · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

במה דברים אמורים? במלוה על פה בלא משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

בד"א במלוה ע"פ כו':    האי בד"א קאי גם אשבועת התור' הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן:

ישבע המלוה היסת:    כ"כ גם ברמב"ם שבידינו פי"ג ממלוה אבל הטור שהביאו סתם וכתב ישבע המלוה ולא כתב היסת ולעיל בסי' ע"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר סי"ז דכשהמלוה נשבע על המשכון שבידו אע"ג שיש לו מיגו דלקוח אפ"ה צריך לישבע בנק"ח וצ"ל דשאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקים בסך ההלואה אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת ועיין במ"ש הכ"מ שם ואע"ג דכבר נתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה היינו דוקא בשבועת היסת הנ"ל שהוא דרבנן לא חלקו ועד"ר:

ש"ך - שפתי כהן

(ט) או שהיום סוף זמן שקבע לו כו'. ומיירי שהוא אחר שלשים או שלא נכתב זמן ההלוא' בשטר והמלו' טוען שהוא לאחר ל' דא"כ אף בשטר סתם ההלוא' ל' יום כדלעיל סעיף א' אף אם המלוה טוען אני התניתי עמך שתפרע לי קודם ל' נראה דהלוה נשבע היסת כיון דסתם הלואה ל' יום ופורע לו לאחר ל' מזמן ההלואה הכתוב בשטר:


(י) ישבע המלוה היסת כו' זהו ע"פ מה שכתב בבדק הבית ובכ"מ לישב דברי הרמב"ם שכתב נשבע היסת כיון דאינן מחולקים בסך הלואה ומה שכתב הטור סתם ישבע בעל החוב היינו ג"כ היסת ולדבריו נמשכו הסמ"ע והב"ח אבל לפי עניות דעתי זה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלוה על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דנא אמרינן מגו לאפטורי משבועה וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ב סעיף י"ז אם כן הוא הדין הכא דהנך טעמי שייכי נמי הכא אלא נראה לפי עניות דעתי דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ורצה לומר כשאר בעל חוב והרמב"ן (וכן הבעה"ת ריש שער ט"ו) בכוון כתב ישבע היסת ושניהם לדבר אחד נתכוונו משום שלשון הרמב"ם כך הוא היתה המלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבע לו יראה לי שישבע בעל החוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ולשון הטור כך הוא היתה המלו' בשטר או על המשכון וטוען הלוה זמן קבעת לי ישבע בעל החוב שלא קבע לו זמן ויטול מיד עכ"ל ונראה שהרמב"ם כ' דינו דוקא במלוה בשטר ולא כמו שכתב בב"ה ובכ"מ דכוונת הרמב"ם שם דהוא הדין במלוה על המשכון והטעם כמו שכתב הרמב"ם מיד בפ' שאח"ז רפי"ד מה' מלוה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' דדוקא כשטוען פרעתי נשבע המלוה משום ששטר לפרעון הוא עומד אבל שאר טענות כגון אמנה או רבית או כה"ג שאין השטר עומד לכך אין המלוה צריך לישבע בנקיטת חפץ אף שאומר הלוה ישבע לי אלא ישלם לו וישבע היסת והטור שרצה להכניס בדברי הרמב"ם גם דין המלוה על המשכון השמיט תיבת היסת וכתב סתם ישבע וממילא נשמע דכל חד וחד לפי דינו דבמלוה על המשכון כיון דאינו טוען על גופו של משכון צריך לישבע בנקיטת חפץ ובמלוה בשטר כיון שאינו טוען טענה שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת כן נראה לפע"ד ברור:



באר היטב

(ח) היסת:    והא דנתבאר בסי' ע"ב סי"ז דכשנשבע המלו' על משכון שבידו צריך לישבע בנק"ח שאני התם דהלו' אומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקין אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דזה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלו' על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' א"כ ה"ה הכא שייכי הני טעמי אלא נ"ל דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ור"ל דיש לחלק וכל חד לפי דינו דבמלו' על המשכון צריך לישבע בנק"ח כיון שאינו טוען על גוף המשכון ובמלו' בשטר כיון שאינו טוען טענ' שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת עכ"ל.



קצות החושן

▲ חזור לראש