סמ"ע על חושן משפט עג

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט עג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) במקום שאין להם מנהג:    אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן בסי"ד יתבאר בו דין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה:

(ב) יש לו זמן ל' יום:    אבל מ"מ אין דינו כאלו קבע לו זמן בהדיא לשלשים יום דשם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו משא"כ בזה ואם טוען פרעתי במלוה ע"פ שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס ע"ח מ"ש:

(ג) בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ:    פירוש ולא אמרי' כיון דטרח לכתוב שטרא דעתו איותר מזמן ל' יום:

(ד) ואם התנה שיתבע כו':    דכלל הוא בידינו כל תנאי שבממון קיים:

(ה) אבל שאלה כו':    הטעם דשאלה הדר' בעינא משא"כ הלואה דלהוצאה נתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה וצריך זמן לחזור ולהשתדל מעות שיפרע לו וק"ל וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז:

(ו) מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלו' כו':    ז"ל הטור ס"ח שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת דראובן הלוה לשמעון מנה לזמן פלוני ושמעון הקנה לו בקנין ושיעבד לו נכסיו ואח"כ מוחה בעדים שלא יעשו שטר כו' ע"ש ומזה נמי איירי מור"ם כאן שהקנ' לו בקנין שדינו שהעדים צריכין לכתוב לו מן הסתם שיעבוד על נכסי הלו' וכמבואר בר"ס ל"ט וכתב שם בטור שיש כח ביד הלוה לחזור ולמחות בעדים שלא יכתבו לו שטר ושאם מוחה צריך ליפרע לו מה שלוה מיד ע"ש וכ"כ הטור ג"כ כאן בתשוב' הנ"ל וזה כוונת מור"ם כאן וה"פ ומיהו אף שמסתמא צריך להמתין לו שלשים יום בכה"ג אין צריך להמתין לו אבל אם הלוהו בעדים בלא קנין מוכח שם בר"ס דלא יכול לחזור מהלואה מדהלוה לו סתם בלא קנין ע"ש ואף שהמחבר בסימן ל"ט ס"ד כתב שם דעת הרא"ש הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל וי"א (והוא הרשב"א בתשוב') דאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים על כרחו מור"ם כתב האי דינא כאן ללמדינו לדעת הסוברים דיכול למחות ומיחה אז אם המלוה מבקש שטר או מעותיו שומעין לו ומהתימה על ע"ש שכתב בהאי דינא ז"ל ואם הלוהו סתם ורוצה המלוה שיכתוב לו שטר צריך לכותבו ואם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה צריך להחזיר לו מעותיו דמסתמא לא הלוה אלא כדי שיכתוב לו שטר אע"פ שלא התנה דלא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים שמא יפול דבר שכחה ביניהם ויהיה השטר לראיי' ע"ש דמוכח מלשונו מדכתב לא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים דס"ל דאפילו בהלוהו סתם בינו לבינו ולא התנה עמו בשעה שהלוהו שיתן לו שטר דינו כן ופשוט בעיני דז"א וכמ"ש ודוחק לומר דמיירי בכתיבת יד שרוצה שהלוה יתנו לו לזכרון ואין בזה משום דליפשי עליה שטר' כולי האי דא"כ לא הל"ל שטר ועוד דלא הל"ל והלוה מוחה אלא דהל"ל והלוה אינו רוצה ועוד דאפי' לכתיבת יד נראה דאינו יכול לכופו כיון דהלוהו מתחלה סתם ועביד אינש דמלוה לחבירו לשלשים יום על אמונתו בלא עדים ובלא כת"י ודו"ק:

סעיף ב

(ז) וקבע לו זמן כו':    לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש. מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע:

(ח) בין שמת לוה:    ועפ"ר שם כתבתי דל"ד לשותפות ולחכירות דכ' הטור והמחבר בסי' קע"ו ובסי' שכ"ט שיכול לסלק היורשים דשאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביכם היה נאמן לי שיטריח בסחור' ובעבודה ולא אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלואה דאינה בעין דלהוצאה נתנה לזמן קצוב וככלות הזמן ישלמו לו מעותיו וגם הם אמודים לשלם ועוד דבשותפות ובחכירות גם לטובתו נתנו הנותן ביד אביהן ויכול לומר לאביכם נתתי והאמנתיו שלא יקלקל ויתן לי רווחי ולא לכם משא"כ כאן דסתם הלואה היא לטובת הלוה ובניו יורשין זכותו והוה ליה כפרה שאולה ביד אביהן ומת דיורשים משתמשים בה כל ימי שאילת' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שמ"א ס"ג ע"ש:

(ט) הלוה נשבע היסת כו':    דלא חילקו בשבועה בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון ועיין מ"ש בסמוך:

סעיף ג

(י) המתן עוד עד סוף החמשה כו':    הטעם כיון דהמלוה מודה דעדיין לא הגיע הזמן למה ישבע הלוה עתה שמא יודה בתוך הה' ימים להמלוה:

סעיף ד

(יא) בד"א במלוה ע"פ כו':    האי בד"א קאי גם אשבועת התור' הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן:

(יב) ישבע המלוה היסת:    כ"כ גם ברמב"ם שבידינו פי"ג ממלוה אבל הטור שהביאו סתם וכתב ישבע המלוה ולא כתב היסת ולעיל בסי' ע"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר סי"ז דכשהמלוה נשבע על המשכון שבידו אע"ג שיש לו מיגו דלקוח אפ"ה צריך לישבע בנק"ח וצ"ל דשאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקים בסך ההלואה אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת ועיין במ"ש הכ"מ שם ואע"ג דכבר נתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה היינו דוקא בשבועת היסת הנ"ל שהוא דרבנן לא חלקו ועד"ר:

סעיף ה

(יג) לא חלה השבועה:    ל' הטור דה"ל נשבע לבטל המצו' דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ואין להקשות יקיים השבוע' שלא ימכור אלא יתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ נקרא' מכיר' כשישומם ויתנם לו דמה לי מכרם לאחרים או לו:

(יד) ומכין אותו כו':    ע"ל סי' צ"ו סט"ו נתבאר דמכין אותו אפי' בלא שבועה:

(טו) ואם השבועה קדמה כו':    ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע לשום חוב מ"מ כיון דעדיין לא היה חייב חלה השבועה מעיקרא:

(טז) נמצאת השניה שבועת שוא:    עפ"ר דשם כתבתי דאף אם ימכור משלו לקיים שבוע' השניה מ"מ לשוא היתה בשעה שנשבע לפרוע כיון שכבר נשבע שלא למכור ודינו להלקותו עליה כמ"ש בי"ד סי' רל"ח אם לא שיתחרט על שבועה ראשונה וימצא פתח שיתירוהו לו הראשונה ויעקרוה מעיקרא כאלו לא נשבע מעולם דשוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא היתה לשוא ומ"ה כתבו הטור והמחבר שאם מתוך אימת המלקות יתחרט ויתיר לשבועה הראשונה (אע"ג דנלקה על השניה) משום דבהתרת השניה לא ינצל מהמלקות וק"ל והכי הוא הצעת דברי המחבר דאם השבועה קדמה לחוב שמעון אז אין תקנה לשמעון לגבות חובו עד שיתירוה להלוה שבוע' הראשונה ועצתו הוא שילך המלוה לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבועה שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונה ועפ"ר ודריש' מ"ש עוד בזה:

(יז) ומכין עליה מכות מרדות:    דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא ודקדקו הטור והמחבר לכתוב כאן מכת מרדות ולפני זה כתב מכין אותו עד שתצא נפשו דשם מכין אותו שיקיים מצות פרעון חוב שמוטל' עליו עדיין לקיימו ודינו בזה להכות אותו כל כך עד שיקיים המצוה משא"כ כאן שמכין אותו על עבירה שכבר עבר ונשבע שוא וק"ל:

סעיף ו

(יח) הנשבע לחבירו לפרעו כו':    כתב בת"ה סי' שנ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ואם אינו מודה לענין הממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבוע' וע"ש ד"מ י"א ונראה דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדים כ"כ בשטר:

(יט) עדיין השבועה במקומ' כו':    הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרעון ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה אהמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעברת הזמן עכ"ל ונלמד מדבריו דאף שנשבע לו לפרוע לו לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה:

סעיף ז

(כ) וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון:    אבל בלא שומא ונתינתו לו בתורת פרעון לא יצא זה ידי שבועתו דהמשכון ברשותא דמרא הוא ולא ניתן אלא להבטח' והתירו חז"ל השומא בשבת כדי לקיים מצותו וחפצי שמי' מיקרי ובתשו' הרא"ש מסיים ז"ל דלא גרע ממה שמשדכין התינוק בשבת ושמשכירים אותו ללמדו אפי' אומנות (כמ"ש בטור א"ח סי' ש"ו דמותר רק שלא יזכירו סכום מעות) ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומי' דמדידות האזור לרפוא' ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו ע"ש:

(כא) והגיע השמיט' בנתיי' כו':    עמ"ש לעיל בסי' ס"ז ושם פרשתיהו:

(כב) דכל שפטור מדין הפרעון כו':    ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאחר זה דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקיבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע ועמ"ש עוד בס"ט:

סעיף ח

(כג) והמלוה איננו בעיר כו':    כבר נתבאר בסעיף ו' דאפי' הוא בעיר פטור הלוה משבועה כל זמן שלא תבעו המלוה וכמ"ש שם אלא הרשב"א כאן אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשהוא בעיר תובעו:

(כד) עד שיבא המלוה כו':    ז"ל הרשב"א שם בתשוב' (ב"י מס"ה הביאו) וליתן לאשתו ובניו דהמלוה א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' (ועמ"ש בסי' ע"ב בסל"א בזה) ולהוליך אחריו למדי א"צ שלא אמרו כן אלא דוקא בגזל ונשבע לו אבל לא נשבע לא (וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' שס"ז) ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אי"צ כו' עכ"ל:

(כה) ואינו רשאי להוציאם:    פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלוה ליתנם לו:

(כו) או יצא משם:    פי' שלא עקר דירתו משם אלא יצא משם בעסקיו:

(כז) וי"א דאפי' אם עקר כו':    גם זה במהרי"ק ואינו חולק על מ"ש לפני זה אלא משום דיש בו צד רבותא כתב בל' י"א וללמדינו דאפי' בכה"ג צריך להוליכו אחריו:

(כח) מי שנשבע לשלם לחבירו כו' עד מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו:    ע"ש בתשו' הרא"ש דהשיב כן אשטר שהי' כתוב בו שנתחייב ראובן בשבוע' סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא הי' חייב מכח שיעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלוה מ"מ חייב מכח השבוע' ע"ש ולעד"נ לחלק ולומר דדוקא התם דתחילת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששיעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל למור"ם כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע:

סעיף ט

(כט) לפרוע בר"ח אדר:    ה"ה בכל חדש שתחלתו הוא ר"ח ב' ימים וקמ"ל דאע"ג דיום הראשון שייך לחדש שבט שעבר והוא נשבע סתם לשלם לר"ח אדר מ"מ הולכין אחר ל' בני אדם שקורין שני הימים דר"ח בשוה ע"ש החודש שיבא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל הנשבע לשלם בר"ח ניסן שהיא חד יומא אין מחייבין אותו לשלם בתחלת היום דבכל הלשון הוא כל יום ר"ח כל זה כתב הרשב"א בתשובה שם:

סעיף י

(ל) מי שיש לו שטר על חבירו כו':    נראה דדוקא נקט שיש בידו שטר דאז הוא יכול להוציא מחבירו דאף אם יטעון הלוה נגד השטר ישבע זה על שטרו ויטול מ"ה מעקלין ע"פ משא"כ כשאין בידו שטר דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לחזור ולפרוע בעדים כמ"ש בסי' ע' וק"ל:

(לא) רואה המלוה שהלוה מבזבז כו':    המחבר כתב לקמן סי' קל"א ס"ג שגם לערב שומעין כשאומר כן על הלוה מ"ש:

(לב) ומזה נשתרבב המנהג כו':    פי' ממה שאמרו שמעקלין לצורך נמשך ונשתרבב שמעקלין אפי' דבר שאינו צורך כולי האי:

סעיף יא

(לג) ויצאו עליה עסיקין:    הטור כלל דין זה עם דין הנ"ל דהאומר ירא אני דהלוה יבזבז נכסיו כו' בבבא אחת והמחבר כתבו בפני עצמו ונראה דה"ט דבקונ' שדה ויצאו עלי' עסיקין יכול להכריחו לקנות קרקע אע"פ שאין הב"ד רואין בו שהוא מבזבז נכסיו וה"ט משום דדומה הוא למקח טעות וגם כיון דדמי קנייתו הוא עדיין בעין ביד המוכר משא"כ מלוה ולוה דאין שומעין למלוה אא"כ רואין ב"ד אמתלא לדבריו שמן הראוי הוא לחוש וחילוק זה כ' ג"כ בבעה"ת וכן מדוייק מל' המחבר שלעיל הזכיר אמתלא וכאן לא הזכיר אמתלא וק"ל:

סעיף יב

(לד) אם הלוהו על המשכון כו':    בב"י (מחסי"ז) בשם ספר התרומות דדין משכנתא של קרקע כדין משכנתא של מטלטלים דיכול למוכרה אחר ל' יום שקבע לו וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג עכ"ל ד"מ י"ט:

(לה) יכול למוכרה ע"פ ב"ד כו':    כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי והוכחתי שבתחילה נקט משמעות ל' הגמר' שנלמד מינה שהמכירה יהיה ע"פ ב"ד וחזר ומפרש דבריו דהאי מכירה ע"פ ב"ד י"א שהוא ב"ד ממש וכדי שיודיעוהו להלוה כו' ושהרא"ש פירשו שהאי ב"ד ל"ד קאמר אלא ר"ל ע"פ ג' שמאי' שישומו אותו כמה הוא שוה ועד"ז נפרש גם כאן דברי המחבר שמתחיל וכתב שימכרו בב"ד ואח"כ בסט"ו סיים וכתב דהמכירה בב"ד יהיה ע"פ ב"ד הדיוטות שישומו אותו דמתחל' נקט ל' הגמ' ואח"כ פירשו ופי' נמי בסעיף י"ד דהאי מכירה בב"ד אינו ר"ל מיד שי"א שצריך לשהות ל' יום אחר התביעה וק"ל ואם המשכון דבר הצריך ללוה תדיר ע"ל סי' צ"ז סעיף ט"ז מ"ש:

(לו) לומר לו המתן כו' ויטעון:    פי' שימתין מחשש שהלוה יטעון שאינו חייב לו עליו כ"כ וטעמו כתב הטור ז"ל שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי ועפ"ר:

סעיף יד

(לז) שאע"פ שעבר זמן ההלואה כו':    גם הטור בשם הרא"ש כ"כ אסתם הלואה וסיים בטעמו ז"ל שהרי אלו היה תבעו לדין היו נותנין לו זמן ל' יום ולכאורה משמע דדוקא כ"כ אסתם ההלואה דאע"ג דאי"צ להמתין לו יותר מל' יום מ"מ כיון דלא פי' הזמן בהדיא צריך להמתין לו אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלואה על המשכון קבע לו זמן שיפרע לו לאחר ל' אין צריך להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל לפי מאי דמסיק הטור לקמן בסי' ק' דגם בהקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום יש לומר דהוא הדין הכא כיון דהרא"ש תלה זה בזה כנזכר לעיל והמחבר בסי' ק' סעיף ב' כתב בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבעו לו זמן לפרעונו ע"ש:

(לח) ואפי' אם תבעו רק בינו כו':    זהו פשוט דהא לא איברי סהדי אלא לשקרא וכתבו מור"ם כאן כדי ליישב בזה תשובות הרא"ש שהביא הטור זא"ז בסעיף כ"ב ובסעיף כ"ג בראשונה כתב שיתבענו בפני עדים ובשניה כ' שיתבענו בינו לבינו ובזה א"צ למ"ש הריב"ש בישובו דמ"ש בינו לבינו ל"ד הוא אלא ר"ל דאי"צ לתבוע בפני ב"ד ועפ"ר:

(לט) שהמנהג שהמלוה לעובדי כוכבים כו':    דנין כן גם לישראל ע"ל בסי' שס"ט ס"ח ששם כ' מור"ם ג"כ כעין האי דינא אלא שכ' שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דק"ק דשם משמע לולא שהיה דינא דמלכותא היה צריך להמתין לו יותר משנה וכאן כתב מור"ם ז"ל במקום שהמנהג שהמלוה לעובד כוכבים לא יכול למכרו בפחות משנה דנין ג"כ לישראל כו' דמשמע דלולי המנהג היה יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וי"ל דשם בסי' שס"ט מיירי בישראל שהלוה לישראל חבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דלא יוכל זה הממשכן לומר הואיל ואתה לוקח ממנו רבית צריך אתה להמתין יותר עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני מהעובד כוכבים וכאן איירי במלוה לחבירו בלא רבית וקמ"ל דצריך להמתין לו ג"כ שנה וק"ל ועיין בע"ש שכתב אזה דלא מדמין הלואת עובדי כוכבים על משכון שנותנין לו ריבית (דסברא הוא שימתין לו שנה ויקבל ממנו ריבית) להלואת ישראל לחבירו על המשכון בלא ריבית. ועל דברי מור"ם כתב דהיינו דוקא כשהמנהג הוא דאף מלוה לעובד כוכבים בלא רבית צריך להמתין לו שנה א"נ שמקבל גם מחבירו הריבית וכגון שהשכין לו משכון בתורת משכונא של עובד כוכבים ושדוחק לומר דשכר מצוה שיש לו מהלואה לישראל בחנם עולה לו במקום ריבית שמקבלין ממשכונו של עובד כוכבים אלא בכה"ג בשל ישראל הוא בכלל מ"ש דסתם הלואה הוא ל' יום אפי' במלוה על המשכון ע"כ כלל דברי ע"ש ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדי' ליהודים מההנהגות במשכנות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פרק הגוזל והביאם הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סימן שס"ט וכנ"ל והטעם דאמרי' כשהשכינו הלוה ליד המלוה אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכנו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה היה מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא היה דעתו לכך בשעת ההלואה וק"ל:

סעיף טו

(מ) שנמכר ביותר מהשומא:    ואז היתרון הוא לממשכן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו שלא נישום אלא שלא יתנו בפחות וע"ל סי' קי"ד:

(מא) ישבע שהוא כדבריו:    ולא מחשב כגזלן במה שמכר שאינו שלו ולומר שאינו נאמן בשבועה דלא משמע לאינשי להיות לו דין גזלן בזה ריב"ש ועפ"ר מ"ש עוד בזה:

(מב) ואם אינו יודע כמה היה שוה:    כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל דין זה כמי שמחויב שבועה וא"י לישבע דנוטל זה שכנגדו בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל אינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר מהדמים שאומר שקבל בעד משכונו ואע"פ דבכה"ג נתברר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד משכונו בפשיעה דהוי לי' כאומר איני יודע אם הלויתני או לא שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות וק"ל:

סעיף טז

(מג) אינו רשאי ללקחו לעצמו:    משום חשד וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"ב ושם דאיירי בשכירות לא כתב דעת י"א דאם נעשה ע"פ ג' מומחין שרי כמ"ש כאן משום דבשכירות אין רגילין ליקח ג' מומחים:

סעיף יז

(מד) ואם אמר לו קנה מעכשיו כו':    עיין בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסימן זה סכ"ה שכתבו דין זה בל' פלוגתא אמ"ש לפני זה שאם התנה שאם לא יפדנו לזמן פלוני יגבה חובו ממנו והמותר יהיה מתנה דהוי אסמכת' ובהגד"מ כתבתי דנראה דל"פ דשאני הכא דאמר דיהיה קנו לו מעכשיו כל המשכון דבמעכשיו לית ביה משום אסמכתא כמ"ש לקמן סי' ר"ז אבל כשיגבה חובו מהמשכון ולא אמר עליו שיקנהו מעכשיו אלא על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ע"ש. וכן נראה שהוא כונת המחבר כאן דכתבן שלא בלשון פלוגתא ודו"ק:

(מה) יכול לחזור בו:    דמתחלה לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח:

(מו) וכן אם דחקו המלוה כו':    כבר כתב המחבר בעצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ע"ש:

סעיף יח

(מז) ונזדמן לו דרך למדי כו':    פי' אע"פ שבעיר או במדינה הזאת אינו שוה יותר כ"א במדינה אחרת מ"מ כל זמן שלא החליטו עתה בידו בפי' ברשות הלוה קאי ודמי ממכרו שלו הוא וע"ל סימן קפ"ה בנותן חפץ לסרסור בד' כו':

סעיף יט

(מח) שייך ל' מחילה:    דהמחילה עולה במקום הפרעון טור:

(מט) אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו':    ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחיל' וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש:

(נ) אלא לשון מתנה:    פי' שיאמר לו אני נותנו לך ואז זכה בו אפי' בלא קנין כיון שהחפץ הוא כבר ביד הזוכה:

סעיף כ

(נא) אין במשמעות לשון זה כו':    ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ועמ"ש דומה לזה לעיל ס"ס ע' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשיאמר לו בפי' להשכינו בריבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הריבית וכן פסק המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע ס"ו ע"ש ולא כע"ש וכ"כ מור"ש ותמה על מ"ש הכלבו בשם הר"ה דאותו שמשכנו חייב לשלם הרבית אא"כ אמר מתחל' לעכו"ם קודם שעולה עליו שום רבית שהמשכון אינו שלו אלא של פלוני דהגדה זו ל"ל מסתמא סומך העכו"ם על המשכון עכ"ל מ"ו ז"ל וכל זה דוקא כשמוסר המלוה המשכון ליד העכו"ם דסמיכת העכו"ם הוא על המשכון אבל בלא משכון פשיטא דאסור וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט מטעם דהעכו"ם מלוה לישראל שני והשני לראשון וה"ל ריבית הניתן מיד לוה להמלוה ומזה איירי נמי תשו' רשב"א דכ' הב"י ע"ז במחס"ב ע"ש ש