שולחן ערוך חושן משפט לט יז

לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו לכפות את המלוה להלותו עד זמן שקבע אפי' נתברר שמדעת המלוה נכתב יכול לחזור בו (אבל אם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו) (תשובת רשב"א סי' אלף נ"ד)

הלוה נותן שכר הסופר אפילו הוא שטר עיסקא

(ואם המלוה אבד השטר וצריך לכתוב אחר הוא נותן השכר) (נ"י פ' גט פשוט והמגיד פכ"ד מה' מלוה):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו כו': ז"ל הטור ראוב' שהתנדב להלות לשמעון מנה וא"ל לך לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו שאתה חייב לי מנה ומסור לי השטר ואלוך והלך והביא לו השטר כאותו ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואח"כ חזר ראובן וכו' כתב הרמב"ן שחייב להלות לו כו' והטורמסיק וכתב ז"ל ואינו נראה שבכתיבת השטר לא נתחייב המלוה להלות לו ע"כ ובע"ש כתב ז"ל ונראה שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע"ש ודברי טעם הן:

אפי' הוא שטר עיסקא: פי' ל"מ בשטר הלואה שכל הנאה הוא של הלוה אלא אפי' שטר עסקא שהחצי הריוח יתן ליד המלוה אפ"ה המקבל צריך ליתן כל שכר הכתיבה גמרא עפ"ר:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(מט) לוה כו' יכול לחזור בו כו' והרי"ן מג"ש והרמב"ן חולקין והמחבר גופיה הביא דבריהם לקמן ס"ס רל"ח שמוכח מדבריו דאם נתברר שמדעתו נכתב לא יוכל לחזור בו וק"ק למה סתם כאן. ולעניין דינא הנה בב"י כ' שהדעת נוטה לדברי הרשב"א ובפרט שהביא ראיות לדבריו ובב"ח דחה הראיה שהביא הרשב"א מפרק האיש מקדש (דף מו ע"ב) דהתם כ"ע ס"ל מלוה להוצאה ניתנה אלא דאנן קי"ל דאפי' המעות בעין ברשות לוה אינו מחויב להחזיר אותם כו' ע"ש ולא דק דעיקר ראיית הרשב"א הוא ממ"ד שצריך להחזירם ואפי' מ"ד א"צ להחזירם וקי"ל כוותיה היינו משום דמלוה להוצאה ניתנה הלא"ה לא הוי פליג אע"ג דנשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הלואה דשיעבודא דאורייתא וא"כ כשהמעות ביד המלוה דלא שייך טעמא דלהוצאה ניתנה לכ"ע אינו מתחייב במה שנשתעבדו לו נכסיו. ובספר גידולי תרומה שער מ"ח ח"א הקשה על הרשב"א דמאי ראיה מייתי מפ' האיש מקדש דהתם אין שם שטר או איזה ענין אחר מחייבו משא"כ הכא שנשתעבדו לו נכסיו מחמת השטר עכ"ל ולא דק וגם אישתמיטתיה תשובת רשב"א סי' אלף נ"ד שכ' וז"ל בפ' האיש מקדש כו' שיכול לחזור וע"כ לא פליגי אלא היכי דנמסרו ללוה דמלוה להוצאה ניתנה כו' וכי תימא שאני הכא דאיכא שטרא וקנה המלוה נכסי הלוה לשעבוד חובו דהא קי"ל שעבודא דאוריית' אי משום הא מ"ט דמ"ד התם שהמלוה יכול לחזור בו אף לאחר שבאו המעות ליד הלוה והתם ודאי לאו בשעבודא דאוריי' פליגי עכ"ל כלומר וכיון דשעבודא דאורייתא א"כ התם נמי נשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הלואה אף שלא כתב שטר ומ"ט דיכול לחזור בו אלא ודאי אע"ג דנשתעבדו לו נכסיו יכול לחזור בו מיהו נ"ל דיש לדחות הראיה דהתם אין המלוה רוצה לחזור בע"כ של לוה אלא שגם הלוה רוצה לשלם לו דומיא דפקדון דבש"ס שם אלא שהמלוה רוצה אותם המעות עצמם שהם בעין ולכך ס"ל לחד מ"ד שצריך להחזירם לו בעין ולא שייך השתא לומר שנכסי הלוה משועבדי' לו כנ"ל. והראי' שהביא הרשב"א מכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כו' כתב הב"ח שבימי המשנה לא נתקנה עדיין היסת כו' והאידנא אף דאיכא היסת אין לנו לבטל דין המשנה כו' ולא הוצרך לזה ובחנם דחק דאף דאיכא היסת מ"מ ממ"נ אם הבטיחו באמת להלות יחייב באמת ואם לא הבטיחו יטעון שהשטר נכתב בלא הסכמתו וישבע היסת באמת דמשבועת היסת לא ינצל לעולם וכמ"ש הב"ח בעצמו בסוף דבריו וכ"כ בס' גידולי תרומה שם ופשוט הוא. והלכך כיון שראיות הרשב"א אינם מוכרחות וכמ"ש וגם המחבר גופיה מביא סברת הרי"ן מג"ש והרמב"ן לקמן ס"ס רל"ח נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא (וכ"כ בס' גידולי תרומה שם דכיון דהמלוה מוחזק אין להוציא ממנו נגד דעת הרשב"א והטור כו' משמע דהוי ספיקא דדינא) וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' ר' וסי' רי"ג דהמוחזק יכול לומר קים לי בהרמב"ן וסייעתו ע"ש:

עוד נחלקו גדולי' עם המבי"ט שם במי שמכר צמר לחבירו בסך פלוני וכתב לו שטר על הסך ומת הלה שלקחו ותפס ב"ח של הלוקח הצמר מרשות המוכר שכתב המבי"ט דאפי' הרשב"א מודה במטלטלי' (והא ודאי ליתא לפע"ד כמו שאוכיח לקמן משואל קורדם ודוק) והחולקין כתבו דאפי' הרמב"ן מודה במטלטלי' ע"ש באריכות. ונ"ל כהחולקין דהיינו שאינו מחוייב ליתן לו אותן המטלטלי' אף להרמב"ן רק איזה מטלטלים שירצה (וכמו שהוכחתי לקמן מהשואל קורדם) ואם כן אותו ב"ח של הלוקח שתפס הצמר שלא כדין תפס. עוד נראה עיקר דכשמת הלוה יכול המלוה לחזור בו אף להרמב"ן וכן כשנודע בינתיי' שיגיע למלוה איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ודלא כהמבי"ט שם אלא כהחולקים עליו ואף שראיותיה' אינם מוכרחי' מ"מ מן הסברא נראה כן דמסתמא אדעתא דהכי לא נתרצה זה ובפרט שבלא"ה הדעת נוטה לדברי הרשב"א וכמ"ש בב"י וכן באמת לא מצינו בש"ס בשום מקום שמחמת שעבודו שנתחייב זה יתחייב זה להלות לו ודוק:

שוב נראה בעיני להכריע כהרשב"א לגמרי דמ"ש למעלה דבפ' האיש מקדש מיירי שהלוה רוצה לשלם לא משמע הכי פשטא דמלתא שם וכן מפרש"י שם לא משמע כן וכן מדמייתי עלה בתר הכי אלא הא דאמר ר"ה השואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו כו' ע"ש דהתם גבי שואל קורדם א"א לפרש רק שרוצה הקורדם תוך ימי שאלתו בע"כ של שואל והכי אמר נמי בפ' השואל דף צ"ט ע"א אלא לחזרה בקע בו לא מצי הדר ביה משאיל לא בקע בו מצי משאיל הדר ביה ומהך דהשואל קורדם גופיה מוכח כהרשב"א דאע"ג דאמרינן בפרק השואל דפליג אר' אלעזר דאמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין וקיי"ל כר' אלעזר היינו משום דקנה ליה משעת משיכה לגמרי אבל אי לאו הכי אף ע"ג דמחייב השואל לכ"ע משעת משיכה באונסים אפ"ה ה"א דלא קנאו נענין חזרה וכדמוכח להדיא בש"ס התם דקאמר לרב הונא דקאמר לאבקע לא קנאו למאי אילימא לאונסים מאישנא מפרה דמשעת שאילה כו' אלא לחזרה כו' אלמא דאע"ג דחייב באונסים ונשתעבדו נכסי השואל מיד להמשאיל אפ"ה יכול המשאיל לחזור בו ולא מתחייב מכח שנשתעבדו לו נכסי השואל ולא פליג ר' אלעזר בהא (ודוחק גדול לומר דלרב הונא הא דיכול לחזור בו היינו שלא להשאיל לו גוף הקורדם הזאת אבל מ"מ מחוייב להשאיל לו קורדם אחרת כפי שויו של הקורדם ההוא כיון שנשתעבדו לו נכסי השואל משעת משיכה דלישנא דמצי משאיל הדר בית דקאמר בש"ס לא משמע הכי כלל ובע"כ צ"ל דהרמב"ן וסייעתו צריכים לפרש כך הך דהשואל קורדם אבל אין נראה כן וכמ"ש ע"ש ודוק) ופשיטא דאין לומר דוקא במלוה אמרינן שעבודא דאורייתא כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דלאו דוקא מלוה אלא בכל דבר שמחוייב כגון בניזקין וכה"ג נשתעבדו לו נכסיו מדאורייתא וגם דוחק לומר דרב הונא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ועוד דאם כן לא הל"ל ופליגא דר"א דהא אפשר דר"א ס"ל שעבודא דאורייתא אלא הל"ל ופליגא אמ"ד שעבודא דאורייתא ועוד דאי פליגי בהכי הוה ליה לש"ס להביא מלתייהו בס"פ גט פשוט דפליגי התם אמוראי בהכי אי שעבודא דאורייתא וגם המעיין בש"ס פ' השואל שם יראה להדיא דלא נהירא כלל לומר דפליגי בהא אי שעבודא דאורייתא או לא אלא משמע שם דאף דשעבודא דאורייתא קאמרי רב הונא ור"א למלתייהו אלא ודאי כמ"ש. ויש מכאן ראיה ברורה להרשב"א ז"ל ונפלאתי על הרשב"א שלא הביא ראיה זו מפרק השואל ואפשר הוא בכלל דבריו שהביא מפ' האיש מקדש ושם הוזכר ג"כ הך מילתא דרב הונא. או אפשר משום דבהך דהשואל קורדם יש לדחוק דמ"מ מחוייב ליתן לו קורדם אחרת וכמ"ש ודוק וגם התוס' והרא"ש ונ"י פ' השואל וכן הטור לקמן סי' ש"ז וש"מ ס"ל דחייב השואל באונסים משעה שנסתלקו הבעלים ויוכל המשאיל לחזור עד שימלך הרי דאע"ג דנשתעבדו לו נכסי השואל משעה שנסתלקו הבעלים (ומשמע דאף למאי דשעבודא דאורייתא כתבו) מ"מ יוכל המשאיל לחזור וא"כ כ"ש הכא ואף הרמב"ם והמחבר שם דפליגי התם בהא לא פליגי ודו"ק:

(נ) יכול לחזור בו. ואפי' בא השטר ליד המלוה כל זמן שלא נתן לו המעות יכול לחזור בו וע' בטור ובב"י עכ"ל משאת בנימן בספרו:

(נא) ואם המלוה אבד השטר כו'. כ"כ בד"מ בשם נ"י פרק גט פשוט ושכן משמע מה' המגיד פכ"ד מה' מכירה ובאמת ליתא כן בנ"י ובה"ה שם דשם קאי אשובר במלוה שאבד השטר וצריך לכתוב לו שובר דאל"כ לא ישלם לו זה כיון שהשובר הוא לתועלת המלוה שה"ל ליזהר בשטרו צריך לשלם שכר השובר אבל דין זה ליתא שם מיהו דין זה אמת מסברא ועיין לקמן סימן נ"ד סק"ג:

באר היטב

עריכה

(לב) לחזור: ז"ל הע"ש ונרא' שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע"ש ודברי טעם הן עכ"ל סמ"ע וכתב הש"ך דהר"י ן' מיג"ש והרמב"ן חולקים על דין זה והמחבר הביא דבריהם בסוף סימן רל"ח. וק"ק למה סתם כאן ונרא' דדין זה הוי ספיקא דדינא והמוחזק יוכל לומר קים לי כהרמב"ן וסייעתו וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ר' וסי' רי"ג ע"ש. עוד נחלקו גדולים עם המבי"ט שם במי שמכר צמר לחבירו וכתב לו שטר על סך דמי המכיר' ומת הלה שלקחו ותפס ב"ח של הלוקח הצמר מרשות המוכר שכתב המבי"ט דאפילו הרשב"א מודה במטלטלים והחולקים כתבו דאפילו הרמב"ן מודה במטלטלים ע"ש באריכות ונ"ל כהחולקין וא"כ אותו ב"ח של הלוקח שלא כדין תפס עוד נרא' עיקר דכשמת הלו' יכול המלו' לחזור בו אף להרמב"ן וכן כשנודע בינתים שיגיע להמלו' איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ומן הסברא נרא' כן דמסתמא אדעתא דהכי לא נתרצ' זה כו' ע"ש וכתב עוד בשם מ"ב דאפילו בא השטר ליד המלו' כ"ז שלא נתן המעות יכול לחזור כו' וע' בטור וב"י עכ"ל.

(לג) עיסקא: מחצי הריוח יתן ליד המלו' אפ"ה צריך המקבל ליתן כל שכר הכתיב'. סמ"ע.

(לד) נותן: כ"כ בד"מ בשם נ"י ושכן משמע בהרב המגיד ובאמת ליתא כן בנ"י ובה"ה דשם קאי אשובר כו' מיהו דין זה אמת מסברא וע"ל סי' נ"ד ס"א עכ"ל הש"ך.

קצות החושן

עריכה

(ח) יכול לחזור. ודעת הרמב"ן דאינו יכול לחזור בו דהואיל ונשתעבדו לו נכסי שמעון הרי הוא בחליפי השעבוד נתחייב להלוות לו והרשב"א הביא ראי' דיכול לחזור מהא דאמרינן בפ' האיש מקדש דף מ"ז במלוה ברשות בעלים לחזרה קא מפלגי ואף על גב דכ"ע מודו דנתחייב באונסין תיכף ונשתעבדו נכסי שומר ואפילו הכי יכול לחזור בו דאפילו ליכא שטר נשתעבדו נכסי דשעבודא דאורייתא עוד הביא הש"ך ראי' מהא דאמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנה ואף על גב דנתחייב באונסין משעת משיכה ונשתעבדו נכסי שומר ואפילו הכי יכול לחזור בו עיין שם ולכאורה נראה דמי שמכר קרקע והלוקח נתן שטר חוב על הדמים נקנה הקרקע בתורת כסף כמו דאמרינן גבי עבד אלימא דכת' שטר אדמי' היינו כסף ולא פליג הרשב"א אלא דלא הוי משום חליפין במה דנשתעבדו קרקעות דגבי מטלטלין לא מהני כסף אבל שטר חוב לא גרע מכסף ואפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא כיון דנתחייב לשלם. ושוב ראיתי דליתי' דהרשב"א ודאי ס"ל דאפילו בקרקע לא מהני שטר במקום כסף דאמרי' בפרק קמא דקידושין ד' ח' אמר לה התקדשי במנ' והניח לה משכון עלי' אינ' מקודש' מנה אין כאן משכון אין כאן ופי' תוספות והרא"ש משום דהמשכון לא משתעבד אלא אם נתחייב לה תחלה ואז נכסוהי ערבין לי' אבל כל זמן שלא נתחייב אין המשכון משתעבד ואם כן אם נתן לה שטר חוב מהני במקום כסף והרשב"א בחידושיו פי' משום דכיון דלא נתן לה המנה בעין אף על גב דנתחייב לה הרי הוא עדיין גבי' ולא מקרי כסף כיון דאגיד גבי' ומשום הכי לא מהני המשכון כיון דאין המשכון אלא לשעבוד והוא עדיין אגיד בי' ומשום הכי אפילו נותן לה שטר חוב לא מהני במקום כסף כיון דאין הכסף יצא מרשותו ועיין בשלחן ערוך אבן העזר סימן כ"ט וה"ה גבי מכירת קרקע לא הוי כסף וכדאמרינן שם בקידושין גבי זבין אמתא ונתן נסכא ואמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן והוא נמי מטע' דאגיד גבי' כיון דאינו אלא משכון ואם כן הוא הדין שטר חוב ואם כן לדעת הרשב"א ודאי לא מהני שטר חוב במקום כסף אפילו בקרקע:

והא דאמרינן בפרק קמא דקידושין דף ט"ז אלימא דנתן שטר חוב אדמי' היינו כסף ראיתי בתוספות רי"ד ז"ל היינו כסף פי' אדבעית לפרושי מתניחא הכא דאתא לאשמועינן דנפדה בכהאי גוונא ואין האדון יכול לעכב אם כן היינו כסף שבכסף שהוא מקבל עליו יוצא והשטר אינו אלא לראי' בעלמא אלא ודאי אין הדין כן שאין כופין האדון להוציאו עד שיתן לו כסף או שוה כסף עיין שם וכ"כ בריטב"א שם ז"ל מיהו מלוה לאו כסף הוא כלל שהרי קרקע אינו נקנה בו ואינו מחייב מי שפרע במטלטלין וכיון דכן אף אינו מגרע פדיונו במלוה ע"ש:

אמנם קשה לי טובא במ"ש הרמב"ן שמחויב להלוות לו כיון שזכה בשעבוד ע"י השטר דהא שיטת הרמב"ן גבי נתן לה משכון ואמר לה התקדשי לי בו דאינה מקודשת דהוי משום דאגיד גביה וכשיטת הרשב"א והובא בר"ן פרק קמא דקידושין ואם כן הוא הדין במכר דהא שם גבי אמתא דהניח לה נסכא נמי אמרינן פריטי אין כאן וע"כ הוי נמי משום דאגיד גביה ואם כן אמאי נתחייב המלוה במה שקיבל שטר חוב מה מהני שטר חוב כיון דהלוה אגיד גביה וא"ל דוקא כסף הוא דלא מיקרי אם אגיד בי' אבל משום חליפין אית בי' אפילו אגיד בי' ומשום הכי כיון דנשתעבדו לו הקרקעות נתחייב בחליפיו את דמיו. להלוות דאם כן בהאי אמתא למה לא קנה האמתא ע"י חליפין נהי דכסף לא הוי הא הוי חליפין ואמה כנענית נקנה בחליפין ועיין בסימן ר"ג בבית יוסף שם דעת הרמב"ן דאפילו פירות נמי עבדי חליפין כשהעריכו זה נגד זה אלא ודאי כמו דכסף לא הוי משום דבעינן שיתן הקונה הכסף ולהוציא מרשותו שלא יהיה אגיד ביה ה"נ חליפין צריך הקונה להוציא החליפין מתחת ידו ושלא יהיה אגיד ביה ואם כן מה מהני שט"ח:

ונראה דודאי כסף או חליפין שקונין את הדבר הנקנ' צריך להוציא מרשותו ואם אגיד הקונה בכסף או בחליפין אינו קונה את הדבר הנקנה לו אבל זה שזכה בשעבוד קרקע נתחייב הוא בדמיו והוא אינו משום קנין דהא המחזיק בקרקע שנתחייב בדמיו אינו משום קנין שקונה הכסף ע"י מה שזכה והחזיק בקרקע אלא ממילא נתחייב בדמיו כיון שקנה הקרקע ואם כן הוא הדין הזוכה בשעבוד קרקע נתחייב נמי בדמיו כיון שזכה במקחו דהוא שעבודו והוא אינו משום קנין ואם כן גבי קידושין של אשה וכן גבי אמתא דצריך קנין לגוף האשה והאמתא להוציא הכסף או החליפין מרשותו לקנות על ידו הדבר הנקנה אבל כאן אינו עושה קנין אלא כיון שזכה נתחייב בדמיו ומה לי זכה בגוף הקרקע או בשעבוד סוף סוף מכי זכה במה שזכה נתחייב בדמיו ומשום הכי מחויב להלוות וז"ב:

ובזה יתיישב מה שהקשה משואל קרדום דאמרי' בקע בו קנאו לא בקע לא קנאו דהא כבר נשחעבדו נכסי משעת משיכה ולפי מ"ש לא קשה דגבי קרדום צריך קנין לקנות גוף הקרדום ושם ל"ש חיוב כיון דהבטיח קרדום זה ודאי אינו מחויב בקרדום אחרת ודלא כש"ך ואם כן לעשות קנין צריך להוציא הכסף והחליפין מרשותו לגמרי ושט"ח דאגיד בי' אינו עושה קנין לשיטת הרמב"ן וכמ"ש ודו"ק ☜ולפי זה בהאי דמכר צמר שהובא בש"ך בשם המבי"ט לפמ"ש ודאי אין הצמר נקנה אף שנתן שטר חוב דשט"ח אינו עושה קנין כלל וכמ"ש:

(ט) והחזיק במשכון. והוא מתשובת הרשב"א סימן אלף כ"ד הובא בבית יוסף ז"ל האומר כתבו שטר לפ' מחמת שאני ממשכן לו בית בכך וכך וקנו מידו ועד שלא נתן המלוה ללוה את המעות רוצה לחזור בו שהרשות בידו ואע"פ שנכתב השטר מיהו אם זה המלוה ירד למשכונתא וזכה בקרקע לא היה יכול לחזור בו שהרי כבר נתחייב לו במעות עם ירידתו בתוך המשכונתא אבל כשלא זכה עדיין בקרקע לא נתחייב בכלום דאי מחמ' שטר המשכון קרקע אינו נקנ' בשטר לבדו אלא בכסף ושטר עכ"ל:

ונראה לענ"ד דהרשב"א לשיטתו דמפרש טעמא דמנה אין כאן משכון אין כאן בפרק קמא דקידושין משום דהא אגיד גבי' לא הוי כסף אבל להתחייב ע"י משכון מהני ומשום הכי סובר כאן דאם זכה במשכון מחויב להלוות וכמ"ש בסק"ח באורך דאף על גב דלא הוי כסף היכא דאגיד בי' היינו דאינו עושה קנין אבל כאן אינו קנין אלא כיון שזכה בקרקע נתחייב בדמיו להלוות ואינו קונה על ידי המשכון שום דבר אלא שנתחייב הזוכה במה שזכה הן בגוף הקרקע הן במשכון נתחייב הוא בדמיו מה שאין כן גבי אשה דצריך לקנות ע"י הכסף את האשה ואין הכסף עושה קנין כ"ז דאגיד בי' אבל לשיטת התוספות והרא"ש דמפרשי מנה אין כאן משכון אין כאן דאינו מחויב כלל ע"י המשכון אלא אם כן נתחייב תחלה במנה ומבואר בשלחן ערוך סימן ס' סעי' ו' ובסימן ר"ז סעיף ז' ובאבן העזר סימן נ' ולא מהני בטחונות לשידוכין אלא אם כן יאמר זכה בגוף המשכון ואם כן מכיון דלא נתחייב הלוה כלום ע"י המשכון מאי מהני לי' המשכון ואמאי יתחייב להלוות והנה במשכונת קרקע וירד המלוה לאכול בו פירות בנכייתא דאז הוי כמו שכירות בזה שפיר דמי שיתחייב המלוה להלוות כיון שכבר זכה אבל במשכון מטלטלין או משכון קרקע ואינו לפירות אלא משכון על ההלואה בזה ודאי ל"מ לי' המשכון כלל ואם כן לא נתחייב בדמ ו וז"ב ומהתימא שלא התעוררו בזה מפרשי הש"ע:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}