שולחן ערוך הרב אורח חיים ד מהדורה קמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן ד מהדורה קמא | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


דיני נטילת ידים
ובו: שני סעיפים
א | ב

» סימן זה במהדורה בתרא «

סעיף א[עריכה]

תיקנו חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר, ולברך על נטילת ידים. והטעם, יש מפרשים משום קריאת שמע ותפילה של שחרית, לפי שהידים עסקניות הן ומן הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו, כמו שיתבאר. וסמך לנטילה זו, שנאמר: "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה" וגו' (תהלים כו, ו-ז). ואף שכשאין לו מים יכול לנקות ידיו בכל דבר שמנקה, שהרי לא נאמר "ארחץ במים" אלא "בנקיון", וכמו שיתבאר בסימן צ"ב, מכל מקום מצוה לחזר אחר מים עד מיל. ואפילו הולך בדרך יחזור לאחוריו עד מיל, כמו שיתבאר שם. ומברכים על מצוה זו כדרך שמברכין על כל מצוות של דבריהם. אבל לתלמוד תורה ולהזכרת השם בשאר ברכות חוץ מקריאת שמע ותפילה – אין צריך לחזר אחר מים, אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה. ולפיכך גם כשנוטל במים לא יברך. אבל לתפילת מנחה או ערבית צריך לחזר אחר מים עד מיל, כמו לתפילת השחר לסברא זו, ולסברא זו צריך לברך גם כן "על נטילת ידים" למנחה או לערבית אם אין ידיו נקיות וצריך ליטול. אבל אין המנהג כן עכשיו בכל ישראל, אלא אין מברכין "על נטילת ידים" רק בשחר לבד, כי כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר לבד, ולא בשביל נקיון כפים לתפילה אלא מהטעם המפורש בזוהר (פרשת וישב) ומוזכר גם כן בגמרא, כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן, ולהתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא על ידי זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור. ולכך תיקנו לברך "אשר קדשנו" כו'. ומכל מקום ראוי לחוש גם לסברא הראשונה למעשה, לחזר אחר מים גם לתפילת מנחה וערבית עד מיל, אבל לא לברך, שספק ברכות להקל. אך אין צריך ליטול מן הכלי, אלא יכול לשכשך בתוכו, ואפילו אינו שלם, ואפילו במים שבקרקע, ואפילו אין בהם רביעית, ואפילו מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה, כי מאחר שנטילת ידים לתפילה אינה אלא משום נקיון – אין צריך כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה. אך צריך ליטול עד הפרק כמו לסעודה, דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד, לסברא הראשונה שבסוף סימן קס"א. וכדי לצאת גם לסברא האחרונה שם, יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות, לקיים "ארחץ בנקיון כפי":

סעיף ב[עריכה]

וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים, ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסירוגין. וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה, לא לעין ולא לאוזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה, כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג, ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ביתו, שלא יטמאם בידיו. וכן יזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי, שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם, כי אין המים מטהרים הידים אלא בשפיכה. וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם. וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר, כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידן. אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש, כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קודש במקום קדושה שנסתלקה משם, שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם, ואזי רוח הטומאה שורה על גופם, וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד. ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך, לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה ונעשו בני עונשים. ותחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך (גם במצות מילה. ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו).