שולחן ערוך אורח חיים תרעה א
שולחן ערוך אורח חיים · תרעה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אהדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה מדליקה שם ואין צריך להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה בלפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה למוצאי שבת גמכבה ומדליקה לשם מצוה דומכל מקום צריך השידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה בפנים ווהוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה וכן אם מדליקה זואוחזה בידו במקומה לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא אוחזה:
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
הדלק' עושה מצוה. פירש"י דומיא דמנורה וא"כ ל"ש כן בנר של שבת ועסי' רס"ג:
שהרואה אומר לצרכו. בגמ' פרכינן למ"ד הדלק' עושה מצוה מהא דאמר רבא הי' תפוס נ"ח לא עשה ולא כלום ש"מ הנחה עושה מצוה ומשנינן התם הרוא' אומר לצורכו הוא דנקיט לי' ת"ש דאמר רבא הדליק' בפנים והוציאה לא עשה ולא כלום אא"ב ההדלקה עוש' המצו' במקומ' בעי' דכיון שזהו מצותה צריך שתעשה במקום חיובא אא"א הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום ומשני התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה א"כ משמע שלמ"ד הדלקה עושה מצוה א"צ לטעם שהרואה אומר כו' אלא מטעם דהדלק' במקומה בעינן כסברת המקשן ולמה כתב הטור וש"ע טעם דהרואה אומר כו' ונראה דהטור דקדק ל' הג"מ שאמר התם נמי דמשמע דאינו מסתבר כ"כ בזה כמו בההיא קמיית' דרבא ע"כ ס"ד דמקשן דדוקא בקמיית' דרבא בתפוס בידו ודאי מסתבר להרוא' שלצרכו הוא כי כן דרך בני אדם לתפוס בידו כשרוצה להשתמש שום דבר אבל במדליק בפנים אין סברא כ"כ לומר כן ע"כ טרח למצוא למ"ד הדלק' עוש' מצוה לתרץ משום דהמצו' צ"ל בחוץ ששם מקום נר חנוכ' לדין התלמוד אבל למ"ד הנחה עושה מצוה קשיא ומשני שגם בזה יש מ"מ לטעות להרואה כיון שאין עושה ההדלקה במקום החיוב שהוא בחוץ והוא טרחא שלא לצורך אלא ודאי דיש לו איז' צורך בפנים במקום שהוא מדליק וכיון שכן גם למ"ד הדלק' ע"מ א"צ תו לו' דהדלק' במקומה בעי אלא נימא גם הוא ס"ל האי טעמא משום הרוא' כיון דבלא"ה צריך אתה לומר שס"ל טעמא דרואה מחמת קמייתא דרבא דהי' תפוס נר חנוכה כו' ע"כ לא זכר רבינו רק טעם זה דהרוא' בשניהם וזה פשוט לפע"ד:
וכן אם מדליק ואוחזה בידו. רש"י פי' משהדליק' עד שכבתה עכ"ל משמע דאם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניח' כשהיא דולקת יצא וכן י"ל לשון הטור וש"ע בזה שכתבו ואוחזו בידו דהיינו כל זמן מצותו:
מגן אברהם
(א) למצות חנוכה: רבותא נקט:
(ב) שידליקנה במקום הנחתה: דיניחנ' שם חצי שעה ד"מ וע' בב"י די"א שבנרות ב"ה מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר ומ"מ יש ליזהר לכתחלה:
(ג) שהרואה אומר וכו': הקשה הב"ח הא בגמרא אמרינן הטעם דהדלק' במקומ' בעינן כיון שהדלקה עושה מצוה וא"כ מה צריך לטעם זה ותי' דבא לומר דאפי' לדידן שמדליקין בפנים אם הוציא' לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הדליקה:
באר היטב
(א) הנחתה: ויניחנה שם חצי שעה ד"מ. ועבב"י די"א שבנרות בה"כ מותר להדליקן במקום זה ולהניחן במקום אחר. ומ"מ יש ליזהר לכתחלה מ"א. ועט"ז סעיף קטן א' ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן מ' מה שתמה עליו.
(ב) ואוחזה: היינו כל זמן מצותן אבל אם אוחזו בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא. ט"ז ע"ש.
משנה ברורה
(א) הדלקה עושה מצוה: מדמברכינן אקב"ו להדליק נר וכו'. ולפ"ז גם בשבת ויו"ט נמי דינא הכי וכמו שכתבנו לעיל בסי' רס"ג ס"י בהג"ה (ס"ק מח):
(ב) לפיכך וכו': ר"ל שאם היינו סוברין שהנחה עושה מצוה היה צריך לכבותה ולהגביה ולהניחה לשם מצוה ולהדליקה אבל כיון שהדלקה עושה מצוה מדליקה כמות שהיא מונחת:
(ג) מכבה ומדליקה לשם מצוה: ואינו מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא:
(ד) ומ"מ צריך וכו': ר"ל דלא תימא דלא איכפת לן בהנחה כלל ובאיזה ענין שידליק יצא קמ"ל:
(ה) שידליקנה במקום הנחתה שאם וכו': הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה:
(ו) והוציאה לחוץ וכו': וכתבו הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים שמקילין בזה וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי שעה:
(ז) ואוחזה בידו וכו': דעת הט"ז דדוקא שאוחזה כל זמן מצותו אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא דולקת יצא אבל כמה אחרונים מפקפקין בזה ודעתם דאין לדלוק עד שיהיו מונחין תחלה במקומן: