שולחן ערוך אורח חיים תקסג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אמי שהרהר בלבו בשלא בשעת תפילת מנחה להתענות מחר - לא הוי קבלה, דלא עדיף אמהמוציא בפיו להתענות למחר גדלא הוי קבלת תענית כיון שלא קבלו בתפילת המנחה.

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

דלא עדיף מהוציא בפיו כו'. זה דברי הרא"ש וכבר כתבתי בס"ס שקודם לזה מה שיש לתמוה על זה. ודיני הרהור כתבנו בסי' תקס"ב ס"ו:
 

מגן אברהם

(א) דלא הוי קבלה:    משמע ברא"ש דא"צ להתענו' כלל והב"ח חלק עליו וכ' למה לא יהי' לו דין נדר וי"ל דהא כת' סי' תי"ח ותקס"ח דקבל' תעני' לא הוי נדר ולכן לא מהני אא"כ קבלו סמוך ליו' התעני' דהיינו במנח' מיהו גם דברי הרא"ש אפשר לפרש דלענין זה הוי קבלה דצריך להשלים נדרו ולכן יש להחמיר, והמרדכי כת' דכ"ע מודים דאם קבלו קודם תפלת המנחה ש"ד וכ"ש קודם לכן וכן נהגו לברך בשבת מקבלי תעני' בה"ב ושוב א"צ לקבל ע"כ וע' סי' תצ"ב משמע שבאותו הפעם מקבל כל אחד התעני' עליו ובלבוש כ' שעניי' אמן הוי קבלה וא"צ לקבלו במנחה ומ"מ אין מחויב להתענו' וכן המנהג עכ"ל ועיין סי' תקס"ח ס"ב בהגה ומשמע שאפי' גמר בלבו להתענות אין מחיוב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנח' וכ"כ הלבוש בהדיא אבל אם הוציא בשפתיו נראה לי להחמיר כמש"ל:
 

באר היטב

(א) מהוציא:    ומ"א כתב דאם הוציא בפיו חייב להתענות מדין נדר וכן כתב הב"ח וע' סימן תקס"ב ס"ק ט"ו מש"ש וע' יד אהרן.
 

משנה ברורה

(א) מי שהרהר בלבו ר"ל אפילו גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות למחר:

(ב) שלא בשעת תפלת המנחה אלא קודם לזה דאלו אחר שהתפלל משמע מאחרונים דמהני הקבלה בדיעבד כל זמן שהוא יום בין בהוצאה בפה ובין בהרהור:

(ג) דלא הוי קבלת תענית משמע מלשון זה דא"צ להתענות כלל כיון שלא קיבלו בתפלת המנחה אבל האחרונים הסכימו דמחוייב להתענות עכ"פ מדין נדר [ואפילו רק גמר בדעתו וקיבל במחשבתו להתענות ג"כ יש מחמירין דהרהור כדיבור דמי] אכן לענין תפלת עננו משמע דלא יכול לומר. והנה כ"ז לענין הש"ץ לומר ענינו בין גואל לרופא ובחתימה כנהוג אבל ליחיד לומר ענינו בשומע תפלה כבר הכריע רמ"א לעיל בס"ה דיחיד יכול לומר אפילו לא קיבלו כלל וכ"ש בענינינו שקיבלו שלא בתפלת המנחה דלהרבה פוסקים חשוב זה קבלה גמורה עכ"פ לענין יחיד בודאי יש לו לומר עננו:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש