שולחן ערוך אורח חיים תפט א
שולחן ערוך אורח חיים · תפט · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה וסופר הימים והשבועות כיצד ביום הראשון אומר היום יום אחד (בעומר) עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר) וביום שמיני יאמר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר) וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות (בעומר) ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום:
מפרשים
מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן.
ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א':
מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה:
היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד:
אין לומר שהיום אלא היום:
שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר:
אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני מעריבים השייכים לשני משום בכור לספירה (לבוש) משמע דאם חל ז' של פסח בשבת אומרי' ביום אחרון מעריבים השייכים לז' עמ"ש סי' תרמ"ב דבפוזנא אין נוהגין כן אבל בגמ' סוף סוכה משמע דלעולם האחרון נדחה ע"ש:\
(א) מתחילין לספור: הקש' הכ"מ פ"ו דסוכ' היאך מברכין על הספיר' ביום טוב שני ולא חיישי' לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכ' בשמיני וי"ל דהתם או' על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכ' סתרי אהדדי משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיעינן /בקיאינן/ בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכ' לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל, נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצוה ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה:
(ב) לספור לעצמו: ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עיין סי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל:
(ג) מעומד: ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם):
(ד) והשבועות: נ"ל דאם ספר הימי' לחוד ולא ספר השבועות א"צ לחזור כדאי' בגמ' למ"ד ספירה דרבנן וב"י כ' בשם רוב הפוסקים דקי"ל ספירה בזמן הזה דרבנן ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור:
(ה) היום: לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום יום וכו' שבועו' וימי' הם ל' זכר כדכתיב שבע' שבועות, יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום ע' באבן העזר סי' קכ"ו מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם: יש נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה:
(א) בליל: ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ"מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין.
(ב) לספור: עיין מ"א ובח"י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב"ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ"א.
(ג) על: ואם ירצה שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ"א וח"י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר"ח ע"ש וע' יד אהרן בהגהת ב"י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ"א.
(ד) מעומד: דכתיב בקמה תחל לספור א"ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב"ם.
(ה) ולברך: הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב"ז חלק א' סי' כ"ז ועיין בח"י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח"י.
(ו) והשבועות: ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר"ח וכ"כ מהר"ש הלוי חא"ח סי' ה' אבל הכה"ג והמ"א והח"י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ"ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה"ג בשם מהר"ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר"ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י"ח והפר"ח כ' דלא יצא י"ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר"י מולכו יד אהרן.
(ז) היום: ולא יאמר שהיום אחרונים. והח"י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם.
(ח) בעומר: וכ"כ הט"ז וגירסת האר"י ז"ל לעומר וכ"כ בשל"ה.
(ט) אחד: ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה"ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ"ש הח"י בזה.
(י) מ"ט: עיין מ"ש הרא"ש בפ' ע"פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו תמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע"ש. דלפ"ז צ"ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל"ח ע"א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע"ש. וכפי מ"ש הרא"ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן.
(א) בליל שני - כתבו האחרונים דאומרים מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ דבשארי חגים שחל יום ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית הוא מענין של ספירה:
(ב) אחר תפלת ערבית - וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה:
(ג) מתחילין לספור וכו' - ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות:
(ד) הולך וסופר וכו' - דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:
(ה) לספור לעצמו - דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה:
(ו) וצריך לספור מעומד - וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:
(ז) וסופר הימים והשבועות - דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות י"א שיצא בדיעבד וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור מונה שאר ימים בברכה] ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכו"ע לא יצא:
(ח) בעומר - וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:
(ט) וביום שמיני יאמר וכו' - ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' נמי יצא שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלחוד נמי יצא שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים שבוע אחד ולא אחת. וכן אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון:
(י) ועל דרך וכו' - ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר ואז נקיים מצות הבאת העומר ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':
(יא) זה וכו' - כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת נמי יצא:
(*) אחר תפלת ערבית: כתב בספר מור וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה ובסיום המעריב התחילה הלילה ולא היו סופרין בדין בתחלת הלילה אכן בחק יעקב ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר:
(*) לספור העומר: הנה דעת הרמב"ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע שם דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו רבנן כעין דאורייתא דדוקא תמימות] ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:
(*) ומצוה על כל אחד וכו': עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפמ"ג:
(*) מונה והולך: עיין באחרונים שנחלקו באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם יצא וכתב הח"י כיון דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזה"ז אינו אלא דרבנן אין להחמיר מספיקא ויחזור לספור בלי ברכה. ודע דעכ"פ אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור לאו כדבור דמי וכ"כ פר"ח להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד במ"ב ובה"ל שם ודוק: