שולחן ערוך אורח חיים תס א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · תס · א · >>

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה

שולחן ערוך

אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי נכרי ולא על ידי חרש שוטה וקטן:

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

ז"ל מהרי"ל אל יסייע עכו"ם חש"ו לא בלישה ולא בעריכה ולא באפיי' עכ"ל משמע דוקא אלו ג' מלאכות דמיוחדות לפת כדאי' במתני' פ"ג דפסחים אבל נקוב שמנקבים המצות אין קפידא אבל במהרי"ל כתוב וכן כל תיקונים אסור דבעי' שימור לשם מצוה ע"כ ומיהו י"ל דג"כ נקוב מותר ואינו מוכרח וז"ל הרשב"א סי' כ"ו צריכי' שימור לשם מצוה ע"כ בין שיעור דלישה בין שימור דמעידן קצירה ולכן חלות תודה אין יוצא בהן ולכן פסול בעכו"ם עכ"ל ופסק הב"ח דאפי' בדיעבד לא יצא י"ח בעכו"ם ומיהו היכא דא"א בע"א יניח העכו"ם ללוש בפניו וכ' ב"י בשם הרשב"א דאפי' ישראל עע"ג לא מהני אבל בסימן י"א ס"ב וסימן ל"ט ס"ט ס"ל להרא"ש דמהני בעע"ג ולכן נ"ל כמ"ש הב"ח דאם א"א בע"א מותר ע"י עכו"ם שישראל יעמוד ע"ג ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב שיסייע קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י קטן מע"י עכו"ם וע' ביבמות דף ק"ד ע"ב:

באר היטב

(א) מצוה:    מה שאין כן בשאר מצות א"צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצו' וכמ"ש סימן תנ"ג סעיף קטן ח'.


(ב) עכו"ם:    העיקר דממדת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד ע"ג אצל הטחינה סגי אפילו בטוחן ברחיים של יד סגי בעומד ע"ג כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע"י כלי משא"כ באפייה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד ע"ג. (ובניקוב שמנקבים המצה ליכ' קפידא אך מלשון מהרי"ל יש להחמיר) וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל. הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשו בפניו. ומ"מ הסכ"א דאם א"א בענין אחר. (שלא לבטל מ"ע דאורייתא דלא כרשב"א שהחמיר ועיין בב"י) דמותר בעומד ע"ג ויניח העכו"ם ללוש בפניו ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב יותר לעשות כה"ג ע"י חש"ו מע"י עכו"ם אם אפשר עיין ח"י.


(ג) חרש:    היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו. וקטן היינו שאינו בר דעת במה שא"ל שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש"י. ט"ז. ובמהרי"ל כתב עד שיהיה בר מצוה וכ"פ הח"י. ובדיעבד יש להתיר ע"י קטן. ט"ז: ראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדין ע"ג וכ"פ מהרי"ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ"מ אם אפשר ליזהר במצה של מצוה יזהר במה דאפשר. ח"י.


משנה ברורה

(א) אין לשין וכו' - וה"ה עריכת המצה. ולענין ניקור שמנקרין המצות טוב ליזהר לכתחלה שלא לעשות על ידם לענין מצות של מצוה ויש שמקילין בזה אף לכתחלה לעשות הנקבים ע"י קטן וכה"ג כיון שגם גדולים עומדים ע"ג ועי"ז יהיו הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן:

(ב) מצת מצוה - משא"כ בשאר מצות א"צ שימור לשם מצוה רק שיזהר שלא יהיה בהן חשש חימוץ ומותר לעשות על ידיהן אם משגיח עליהן אך ישראל קדושים הן ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות כדאיתא בסימן תע"ז כ"כ האחרונים ועיין מה שכתבנו לקמיה:

(ג) ע"י א"י וכו' - הטעם דכתיב ושמרתם את המצות ומשמע מזה דשמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ונכרי וחש"ו לאו בני שימור נינהו והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא י"ח אפילו בדיעבד ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד וכתבו הב"ח והמ"א דיש לסמוך עלייהו כשא"א בענין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם ג"כ קצת ומ"מ מוטב לעשות ע"י חש"ו מע"י עכו"ם. ודע דאפילו לדעת המקילין בעומד ע"ג לא יסתפק במה שאומר לו פ"א קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה רק צריך להזהירו בכל שעה ע"ז שלא יסיחו דעתם מזה. ולענין טחינה עיין בביאור הלכה:

(ד) חרש - היינו שאינו שומע ואינו מדבר דאם הוא מדבר אינו מדינא בכלל חרש. וקטן היינו שלא הגיע לי"ג שנים ויום אחד ובאשה בת י"ב שנים ושוטה היינו שמאבד מה שנותנים לו. ובעו"ה כמה אנשים מקילין ומניחין לקטן וקטנה ליתן מים לתוך הקמח ושלא כדין עושין דנתינת מים לתוך הקמח הוא בכלל לישה לדעת הי"א בסי' שכ"ד ס"ג ולא נפיק ידי חובת מצה במצה כזו אם לא שלוקח מצות אחרות ללילי הסדר לקיים המ"ע דאכילת מצה:

ביאור הלכה

(*) אין לשין וכו':    עיין בט"ז דדעתו דדוקא לישה ואפיה לא מהני עומד ע"ג אבל בטחינה לכו"ע מהני בישראל שעומד ורואה שלא נעשה בזה שום חשש חימוץ אבל דעת הא"ר כהב"ח דטחינה תליא בפלוגתא שהובא בסימן תנ"ג ס"ד דאם נימא דבעינן שימור לשמה משעת טחינה ממילא אין יכולין לעשות זה ג"כ ע"י חש"ו ונכרי ואפילו הישראל עומד ע"ג ואם נימא דשימור לשמה הוא מלישה ואילך מותר לנו לעשות טחינה ע"י נכרי וחש"ו וכן הסכים בספר מטה יהודה ומה דנקט המחבר לישה ואפיה מלתא דפסיקא נקט דזה אסור לכו"ע דאפילו מאן דמתיר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מודה ג"כ דמשעת לישה ואילך בעינן שימור לשמה דוקא ואסור ע"י עכו"ם וחש"ו וכן משמע בביאור הגר"א דהמחבר נקט פה דבר דלכו"ע אסור וסיים המטה יהודה דכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא ע"י ישראל בריחיים של יד [וה"ה בריחיים של מים] ולא ע"י ריחיים של עכו"ם של בהמות ואפילו ישראל עומד ע"ג וכן ראוי לנהוג ולהנהיג עכ"ל ומ"מ מנהג העולם כהיום פשוט כהט"ז להקל בטחינה ע"י עכו"ם שנותן החטים לתוך האפרכסת אפילו במצות שמורה אך הישראל עומד ורואה שלא יבוא לידי חשש חימוץ וכן הח"י והלכה ברורה והגר"ז העתיקו דבריו להלכה וכן משמע ברוקח סימן רע"ב ומ"מ מי שאפשר לו שכל תיקוני המצות שלו יהיה ע"י ישראל הרי זה משובח. והפמ"ג מפקפק ג"כ קצת על דברי הט"ז וסיים בדבריו ודאי אם אפשר יקצרו הישראלים לשמה וכל עשיה הן טחינה וכדומה הנזהרים במצות שמורה עכ"ל. והנה מה דצריכין שימור לשם מצה דוקא בלישה ואפיה [וליש פוסקים גם בטחינה] אם הוא דאורייתא או דרבנן יש מחלוקת בזה בין הפוסקים בב"ח משמע לכאורה דהוא רק מדרבנן וכ"כ בחק יעקב דהוא רק אסמכתא אקרא דושמרתם את המצות והפר"ח הסכים דהוא מדאורייתא.

והנה הח"י הביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' והפמ"ג כתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה שכתב כן רק לדגן שלא נתבקע דמן התורה אין איסור דאין זה חימוץ וחז"ל אסרו דבעי שימור גמור ובתשובת הרשב"א סימן כ"ו וסימן תקצ"ו ג"כ משמע דהוא מדאורייתא וכן בלבוש סימן תנ"ד עיי"ש. ובאמת הדין עם הפמ"ג שכן מוכח בפ"ו הלכה ט' שכתב שם חלות תודה וכו' אין יוצאין בהן י"ח משום שנאמר ושמרתם את המצות ולא הזכיר שם כלל שהוא מד"ס וכן מוכח עוד ביותר בפירוש המשנה שלו בפ"ב דפסחים לענין חלות תודה שכתב שם דלפיכך אינו יוצא בה בפסח אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר הש"י ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח עכ"ל הרי מוכח בהדיא דהוא דרשה גמורה דבעינן שימור לשם מצה אלא דמה דמצריך רבא שימור יתירה משעת קצירה ואילך לשם מצה הוא רק מדרבנן ולכתחלה וכן הסכימו הרבה מהראשונים עיין בחידושי ריטב"א על פסחים ובסמ"ג לאוין ע"ט אבל עכ"פ מלישה ואילך עד אחר אפיה בודאי לעיכובא הוא מן התורה ואפילו בדיעבד ואח"כ מצאתי בבית מאיר שגם הוא השיג על הב"י וח"י ע"ש שהסכים לדבר ברור שהוא מן התורה וכתב שכבר הרגיש בזה גם הפר"ח על הב"ח. שוב אמרתי שגם מדברי הב"ח אין ראיה שהוא סובר שמדרבנן הוא דלא כתב זה רק על אודות אותו זקן שדעתו היה שלא לאכול בלילה ראשונה אף אם יעשה העכו"ם בפניו זה סובר הב"ח שהוא מדרבנן ואין כדאי לבטל בשביל זה המ"ע דאורייתא לגמרי. אח"כ מצאתי בחק יוסף שגם הוא השיג על החק יעקב בכל הראיות שכתבנו וכתב שהעיקר כדעת הפר"ח דשימור לשמה הוא מדאורייתא וגם דעת הרמב"ם ע"כ כן הוא כמ"ש וכן הב"ח סובר כן רק לענין שלא יועיל עומד ע"ג בזה סובר הב"ח דאין לבטל המ"ע משום זה וכמו שכתבנו מקודם ע"ש. ולפ"ז יש ליזהר שלא לסמוך לכתחלה במצת מצוה על חזקה דרבא דס"ל דמכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא הביאו ב"ש אם לא שהם גדולים בשנים וכ"כ הפמ"ג. עוד כתב דהך לשמה יראה דיוציא בפה ובדיעבד סגי במחשבה וזה בלישה ואפיה דמצה משום דסתמא לשמה משא"כ בטחינה וקצירה צ"ע עכ"ל והנה מדבריו נראה דאם לא חשב הישראל בשעת לישה ואפיה לשם מצה אפילו בדיעבד אינו יוצא בה וכן משמע מרש"י דף ל"ח אהא דאיתא שם חלות תודה אם עשאן לעצמן אין יוצאין בהן ידי חובתן בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י ושמרתם וכו' לשם מצה כל שימור שאתה משמרה התכוין לשם מצה של מצוה ומשמע מלשונו דסתמא לא מהני ואינו דומה למאי דקי"ל לגבי קדשים דסתמא לשמה קאי משום דהקדישו מתחלה לשם עולה או שלמים ומשו"ה תלינן דבעת העבודה עומד ג"כ לשם זה משא"כ בעניננו אמנם בחידושי הריטב"א לפסחים מצאתי שכתב דאם לש ישראל להעיסה כיון דכל דקעביד לפסח קעביד זהו כפירש לשם מצוה ודוקא בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור לשם מצוה כדאמר רבא ובעכו"ם שאין לו חלק במצוה אפילו בשעת לישה לא עביד לשם מצוה וה"ה לענין חש"ו ע"ש. הא קמן דס"ל דבישראל גדול סתמא לשמה קאי [וקצת תימה מי עדיף זה מכתיבת ס"ת באזכרותיהן דסתמא שלא לשמה כדאיתא בהניזקין וגם בדף מ"ה ע"ב ורשב"ג עיבוד לשמן וכו' עיי"ש היטב] וצ"ע:


(*) מצת מצוה:    עיין מ"ש במ"ב. ועיין ברמב"ם פ"ה מה' חמץ ומצה דין ט' ומוכח שם דדעתו דאכל מצה שאוכל בפסח צריך שימור ועיין במגיד משנה שם שהביא סמוכין לזה עיי"ש דלכתחלה יש לעשות שימור בכל המצות ולעיכוב אינו אלא לכזית שאוכל בליל פסח עיי"ש והאי בצקות של עכו"ם דמבואר בש"ס דאדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה היינו מעיקר הדין או במקום שאין לו אלא כזית אחד וכההיא דסימן תפ"ב עיי"ש בט"ז וש"א ועיין בח"א שכתב דהגר"א היה מקפיד מאד אשימור בכל המצות שאוכל בכל הפסח ונראה דהוא כסברת הרב המ"מ הנ"ל. ודע עוד דעיקר דינא דבצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם לא הביאו הפוסקים וכתב הב"י בסוף סימן תנ"ד דטעמייהו הוא דס"ל כפירוש ר"ח דמיירי שלשם בפני ישראל וישראל ראה שלא נתערב בהן כלום חמץ ולא נתחמץ בלישה אלא שלא נשתמרה לשם מצה וא"כ אין כאן חידוש דין וכן הסכים בלבוש ופר"ח וחמד משה. אכן בא"ר כתב דהרבה מפרשים קיימי בשיטת רש"י דכל שאין בו סידוק ושיאור אף שלא ראה הישראל כשלש העכו"ם לא חיישינן וכתב שכן כתב הרא"ש וטור ור' ירוחם הנמשכים אחריו ושיבולי לקט ומנהיג וצדה לדרך וכתב דיש לסמוך בשעת הדחק ביותר. ובאמת כפי הנראה לא היו לפניו בזה דברי שאר ראשונים עיין בחידושי רמב"ן פסחים שם בסוגיא ובחי' ריטב"א ובמהר"ם חלאווה כולם דחו סברת רש"י בכמה ראיות והסכימו לפירוש ר"ח עיי"ש שהאריכו בזה וגם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו בודאי ג"כ מפרשים כפירוש ר"ח דתמוה הוא לומר כסברת א"ר דהשמיטו זאת משום דהוא מילתא דפשיטא כיון שאין בו סידוק ושיאור ואדרבה מסתימת הרמב"ם משמע שצריך שימור גם למצות של שאר ימי הפסח וכמו שכתבנו לעיל בשם המ"מ עיי"ש וע"כ נראה דאין להקל בזה כלל:


(*) ולא אופין וכו':    וכדמבואר בש"ס דף מ' משעת אפיה וכו' אלמא דבאפיה לכו"ע בעינן ישראל ועיין בב"י מה שכתב בזה והב"ח חולק עליו וכ"כ מגן אברהם בשם מהרי"ו וכן סתמו כל הפוסקים וכלשון המחבר ומשום דגם בנתינה לתנור צריך שמירה שלא ישהה נגד פי התנור ועכו"ם אינו חושש לזה:


(*) וקטן:    עיין במ"ב מה שכתבנו אודות הטעות שמניחין לקטן ליתן מים לתוך הקמח. ויותר מזה יש טעות נתפשט לאיזה אנשים שקונים קמח שמורה לאפיית מצותיהם וגם הם מניחים לקטנים ליתן מים לתוך הקמח וכמה טועין הם שחושבין שכיון שקמח הוא מחטים ששמרו מעת הקצירה יצאו בזה ידי הכל וטעות גדול הוא שבכל אופן הוא העיקר הלישה והאפיה וע"כ צריך שיהיה בזה כל מעשיהן היינו הנתינת מים לתוך הקמח והלישה והעריכה [וי"א דגם הניקור] והאפיה ע"י גדולים ויהיה הכל בפירוש לשם מצת מצוה וא"צ שיאמרו בכל מצה ומצה אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר והמצה שמורה נאפה בכל מיני הידור מפני שע"פ רוב לוקחין אותם מרב העיר או משארי ת"ח וע"כ אין מדקדקין בסתם מצות אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאין בסתם מצה וכשקטנים עוסקין בעניני לישה ובעריכה וכה"ג אין יוצאין ידי מצה וא"כ יותר טוב היה המנהג שלפנים שהיה הבעה"ב עונה ואומר מצת מצוה לפני הכל שזהו כעומד ע"ג ויוצא עכ"פ לדעה שניה:





▲ חזור לראש