שולחן ערוך אורח חיים תמז י

נותן טעם לפגם מותר גם בפסח:

הגה: ויש מחמירין. וכן נוהגין באלו המדינות ובמקום שיש מנהג להחמיר אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (תרומת הדשן סימן קצ"ח):

מפרשים

מגן אברהם

(מא) ויש מחמירין: במקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א:

באר היטב

עריכה

(מ) אסו': וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י.

משנה ברורה

עריכה

(צו) נותן טעם לפגם מותר וכו' - הטעם דנהי דהחמירו חכמים לאסור חמץ בפסח במשהו היינו משום דאע"ג דמשהו הוא מ"מ יש שם איסור עליו אבל כשהטעם פגום פקע איסורו לגמרי ואינו יכול לאסור התערובות אפילו באכילה ואפילו אין בתערובות ס' נגדו ודינו בפסח ככל הפרטים המבוארים ביו"ד סימן ק"ג לענין שאר איסורים ע"ש. והנה כ"ז הוא לענין התערובות אבל לענין החמץ עצמו מבואר לעיל בסימן תמ"ב ס"ט ע"ש במשנה ברורה:

(צז) ויש מחמירין - וטעמם הוא דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרו חכמים בפסח וה"ה נמי נותן טעם לפגם בפסח אסור באכילה ובהנאה. וכתבו הפוסקים דמ"מ אם נפסד לגמרי עד שיהא כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל ואפשר דאף שנפסד לאחר זמן איסורו דאסור בהנאה כמבואר לעיל סימן תמ"ה מ"מ אינו יכול לאסור התערובות דזה לא נקרא הנאה דמפסיד המאכל:

(צח) וכן נוהגין וכו' - ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה:

(צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם וכו' - ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל:

(ק) אסור - ומ"מ לענין הנאה למכור לעכו"ם יש להקל בזה שהוא גם משהו. ועיין בפמ"ג אות י"א שמצדד דביום טוב האחרון יש להקל אם מתרמי שתיהן יחדו אפילו באכילה:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}