שולחן ערוך אורח חיים תמה ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תמה · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
ואם נתנו לנכרי קודם שעה ששית - אינו צריך לבער.
ואם שרפו קודם שעה ששית - הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח.
אבל, אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה - הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יבשל. ואם בישל או אפה - אותה הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה, וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה.
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו:
וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד:
מגן אברהם
(ד) ואם שרפו כו': ובטור משמע שאפי' שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפ"ע, ורש"ל כתב לשרוף אותו בחצר וכן נוהגין וע' ר"י לוי סי' פ"ג:
(ה) אסורים בהנאה: לפי שיש שבח עצים בפת (ר"ן מ"מ) ודוקא כשאבוקה כנגדו (הרמ"ך כ"מ) ואף על גב דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור הוא ג"כ גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועיין ביורה דעה סי' קמ"ב ודו"ק מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם דדעת הרמב"ם והפוסקים דבע"א אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דף כ"ו ע"ב דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסור' אבל בהקדש דאפי' באלף לא בטיל אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממו' דאסור וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכ' ביורה דעה בשם הרמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהו הוי וא"כ אפי' היו מונחים עצים אחרי' על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דה"ל זוז"ג אפ"ה אסור וכ"מ דהא א"א להדליק חמץ לבדו אם לא ע"י עצים ואפ"ה כ' שהפת אסור וע"ש סי' קמ"ב וז"ל מהרי"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז ס"ב דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתי לתבשיל אין האיסו' דרך הנאתו עכ"ל ובתו' בשבת ד' כ"ה בד"ה הא בחול כו' דשמן ובשר ותבוא' חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצי' ע"ש:
(ו) אסורים בהנאה: ואין לו תקנה וכן עיקר (מ"מ) כוונתו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח דדוקא בע"א מהני שתופסת דמיה ויש לה פדיון ועיין ביורה דעה בש"ך סי' ק"י ס"ק ב' ועוד דדוקא כשנתערב אותה הפת באחרים אמרי' יוליך הנא' משא"כ כשהוא בעין כנ"ל דלא כלבוש שמיקל בהולכת הנאה לים המלח וכתב הש"ך שמות' למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו וכ"כ ביורה דעה סי' קמ"ב אבל מל' המ"מ שכ' אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב וז"ל דטפה לחלוחית שסביב החט' היא חמץ וקי"ל דיין נסך כיון שהיא דאורייתא אוסר תערובתו לח בלח ולא מהני מכירה חוץ מדמי יי"נ שבו והוא הדין גבי חמץ עכ"ל ובתוספו' פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריי' וא"כ ל"מ תקנה למוכרו לעכו"ם וכ"מ בר"ן וכ"מ קצת במלחמות פ"ב ובש"ע ביורה דעה דאין תקנה לאותו פת ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל ובפרט בזוז"ג ועוד דהא י"א דאף חמץ יש לו תקנ' ע"י פדיון ע' במרדכי ספ"ג דע"א ובר"ן פ"ה:
באר היטב
(ג) לעכו"ם: כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאוכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש.
(ד) תנור: כתב בה"י ביורה דעה סי' קמ"ב דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר ע"ש. והח"י הקשה עליו ופסק דשלהבת אסורה ע"ש.
(ה) אסורים: הסכמת אחרונים לאסור אף כשאין אבוקה כנגדו רק בבישלה או נאפה אצל גחלים או בחומו של תנור גם מבואר בדברי אחרונים דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אכן למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. הש"ך ביורה דעה סי' ק"י מתיר רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"פ הפר"ח אבל המ"א כתב דאין לו תקנה כלל ע"ש והח"י הסכים עם הש"ך באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן עיין שם וכתב המ"א אפי' היה כאן גם כן עצים דהיתרא לא מהני אף דהוי זה וזה גורם עיין שם.
(ו) הפחמין: וה"ה אפרן. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחוטה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אחרונים.
משנה ברורה
(ט) לנכרי קודם וכו' - ואסור ליתן לעבדו ולשפחתו נכרים שמזונותן עליו אם הוא הרבה שא"א שיאכלנו קודם זמן האיסור כ"כ בח"י בשם הב"ח ובספר חמד משה חולק עליהם דלא איכפת לן מה שמזונותיו עליו כיון שאינו פורע לו בזמן האיסור אלא קודם הפסח פורע לו מה שמחויב לו וכשיבוא הפסח אינו מחויב עוד במזונותיו שהרי כבר פרעו קודם רק שאסור לו לומר בפירוש שיחזיק החמץ כל ימי הפסח שא"כ רוצה בקיומו של חמץ שאסור אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה בחובך ושוב לא יהיה לך מזונות עלי כל ימי הפסח וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב שעכ"פ יש לו ליזהר שלא יאכל העבד החמץ בביתו שלא יחשדו אותו שפורע חובו בחמץ וכדמבואר לקמן בסימן ת"נ סעיף ו' במשנה ברורה:
(י) אינו צריך לבער - ומ"מ נכון לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה [בית מאיר וכ"כ בח"א ובחמד משה]:
(יא) ליהנות בפחמין שלו וכו' - שהרי החמץ לא נאסר אז בהנאה וה"ה שמותר בשעה ה' לבשל בו ושאר מיני הנאות אכן המנהג לעשות לו מדורה בפ"ע אפי' בשעה ה' כדי שלא יבואו להקל גם בשעה ששית ונוהגין לשרוף אותו בחצר ולא בכירה [אחרונים]:
(יב) אסורים וכו' - ואע"ג דזה וזה גורם הוא שהתנור הוא של היתר והעצים [דהיינו החמץ] של איסור וקי"ל בעלמא דזה וזה גורם מותר שאני הכא דגורם העצים של איסור שבהן הפת נאפית ניכר יותר ונראה שבחן לעינים וכמו חד גורם הוא ואפילו אם בשעה שנתן הפת לתוך התנור כבר נהפך החמץ לגחלים או אפילו לאפר חם ונאפה על ידן ג"כ אסור שהרי בחמץ גם גחלים ואפרן אסור וכיון שהפת נאפה מחומם מינכר שבחם בפת כמו בעצים. ואפילו אם גרף האפר והגחלים ואפה ובישל נגד חומו לבד ג"כ אוסרים כמה אחרונים הפת והתבשיל ועיין בבה"ל:
(יג) בהנאה - ואפילו אם נתערב הפת בככרות אחרות ואינו ניכר כולן אסורות בהנאה ואין לו תקנה להתיר פת או תבשיל זה ע"י פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד [כמו שמבואר ביו"ד סימן ק"י בש"ך סק"ב ובסימן קמ"ב] וכתבו האחרונים דיש עכ"פ תקנה למכור הפת לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהעכו"ם ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו להעכו"ם [אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת עכו"ם] דאם לא יפרר חיישינן שיחזור וימכרנו לישראל ואפילו בלא נתערב פת או תבשיל זה באחרים ג"כ יש תקנה זו דמכירה ויש מי שאוסר אם לא נתערבה ובמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:
(יד) וכן הפחמין - וה"ה אפרן וכנ"ל ולכן אסור להתחמם אצל הפחמין או ליהנות לאורו וכה"ג וכן באפרן לכבס בהן בגדים וכדומה ומ"מ מותר לכסות בהן דם שחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו [אחרונים]:
(טו) שלו - ר"ל של חמץ ואם נתערב פחמין של חמץ עם פחמין של עצים ששרפו בו את החמץ אסור ליהנות מכולם ואינם בטלין אפילו באלף שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול דהיינו להשהותן עד אחר הפסח ודבר שיש לו מתירין לא בטיל:
ביאור הלכה
(*) אסורים בהנאה: עיין במ"ב ודע דאף שסתמנו בפנים להחמיר אף בדיעבד בשאפה בתנור ע"ג גחלת ואפר מפני שכן סתמו כמה אחרונים להחמיר דעת הש"ך ביורה דעה סי' קמ"ב אינו כן דס"ל שם דאע"ג דבאפה או בישל ע"ג גחלת לחוד בודאי אסור מ"מ באפה תוך התנור שהוסק ע"ג גחלים מותר דזה וזה גורם הוא ולא אמרינן דכחד גורם הוא אלא בשאפה נגד אש של גוף החמץ דחשיבי ולהכי לא משגחינן על התנור משא"כ בגחלת ואפשר וכ"ש בשגרף כל הגחלים ואפר מתוכו ואח"כ אפה בו בודאי אין להחמיר בדיעבד וכן דעת מג"א בריש סק"ה (ואף שאח"כ חזר בו ואסר זה וזה גורם בחמץ כמה אחרונים דחו ראיתו וגם הגר"א חולק עליו) והמעיין ברבינו מנוח בחידושיו על הרמב"ם יראה דדעתו דאפילו ע"ג גחלת ממש מותר בדיעבד מ"מ למעשה קשה להקל בכל זה אחרי שכל האחרונים סתמו להחמיר וגם הגר"א בביאורו דאין חילוק בין שבישל ע"ג גחלת ואפר של חמץ ובין שבישל עליהם בתוך התנור שהוסק בכל גווני אסור. אכן אם הסיק התנור בחמץ וגם בעצים ביחד ואח"כ אפה שם פת דהוי ממש זה וזה גורם אף דדעת הט"ז שם ביורה דעה וכן המגן אברהם בסוף דבריו להחמיר בזה וזה גורם מ"מ דעת השו"ע והש"ך שם בע"ג להקל וה"ה בעניננו לגבי חמץ וכן כמה אחרונים והגר"א סתמו להקל בזה וזה גורם וכמו שכתבתי למעלה וע"כ בשעת הדחק שאין לו במה לאכול או במקום הפסד יש לסמוך להקל וכ"פ הגר"ז:
(*) וכן הפחמין: ולענין השלהבת כ"ז שהיא קשורה בגחלת הרי היא כגחלת כמו שהוכיחו הרשב"א והרא"ש שם בביצה ל"ט עיי"ש וכ"כ הט"ז ביורה דעה ר"ס קמ"ב. ואם אינה קשורה בגחלת דעת הח"י להחמיר גבי חמץ וכמו דמחמרינן בש"ס לענין הקדש משום גזירה דילמא אתי להשתמש בגחלת גופא ובחק יוסף דחה זה ע"פ מה דאמרינן בש"ס פסחים ד' י"א איהו מחזר אחריה לשורפה מיכל קאכיל לה ואין בזה כדי לדחות דברי ח"י דשאני הכא שהרי עכ"פ רוצה ליהנות משלהבתה ושפיר איכא למיחש שיבא ליהנות מגחלת ופשוט ולפי"ז אסור להתחמם נגד השלהבת או להדליק נר ממנה וכדומה שאר הנאות: