שולחן ערוך אורח חיים תמב ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · תמב · ט · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

  • חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו, ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש (קודם זמנו (ר"ן)) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט -מותר לקיימו בפסח.

מפרשים

מגן אברהם

(יד) שאינו ראוי לכלב:    אף על גב דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרים (הר"ן) ואין חילוק בין חמץ לשאור [רמב"ם ספ"א ומ"מ דלא כראב"ד] כ' הרא"ש ואלמוד"י שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר הפסח שחמץ ע"י תערוב' שעבר עליו הפסח מות' בהנא' ועוד שהרי חרכו קוד' זמנו ומותר בנא' לאחר זמנו ואנן לא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לעירובי ולשהויי לא (עמ"ש ס"א) ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא אמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחא למיכל פת חריך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"כ הטור אבל קשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא מותר בהנאה וא"כ במאי קמפלגי לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראוי לאכילה דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עליו א"כ הל"ל מותר באכילה לאחר זמנו אלא ע"כ מיירי שחרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל אבל גבי מורייס שראוי לאכילה ליכא היתר בחרכו וה"ל כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה כנ"ל ברור בפי' הרא"ש ומהתימא על הטור שכתב אסור לאכלו דאפי' בהנאה אסור:

באר היטב

משנה ברורה

(לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו':    ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב:


(מ) קודם זמנו:    לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:


(מא) או שייחדו לישיבה וכו':    שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:


(מב) וטח אותו בטיט:    ובזה מהני אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו פני הפיכת שאור מכל צד:


(מג) מותר לקיימו בפסח:    וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:

ביאור הלכה

(*) חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת כלב:    דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המגן אברהם ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו אכן לענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל] אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ שם בפ"א מחמץ ומצה שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור על אכילתו ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו לא חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב אינו חייב בין באכילה ובין בביעור:


(*) עד שאינו ראוי לכלב:    ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן]:





▲ חזור לראש