מגן אברהם על אורח חיים תמב
סעיף א[עריכה]
(א) תערובת חמץ: כ' המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר (עיין סי' תרי"ב) וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעור אף על פי שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל והכ"מ הסכים לי"א: ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחל' כמ"ש ביורה דעה סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריית' אבל מין בשא"מ אף על גב דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בבת א' אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא וע"ש בטור לדעת רש"י וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולשהותו (ודברי הב"י בכאן צע"ג) וכן כתב הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואף על גב דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן ולדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי בי"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכיל' מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודעת הש"ע כדעת התוס' שהרי פסק בססי' תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה א"כ ס"ל שאין לאו ג"כ באכילתו דהא פסק כהרמב"ם ורש"י אלו עוברין בבל יראה וכר"י דתניא כוותי' כל מחמצת לא תאכלו וכו' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר משמע דנוקשה אינו בכלל לאו דלא תאכלו וכסתם מתני' שיאור האוכלו פטור ואפ"ה פסק חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובתערובת חמץ פסק הש"ע כסתם מתני' דאלו עוברין וכדעת הרמב"ם ודוק בב"י: וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכיל' קצת דהא כ' הר"ן דגזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וכ' הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעי' כזית בכא"פ) אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל (עס"ה) ומיירי במין בשא"מ וכמש"ל ועמ"ש סס"י תמ"ז וביורה דעה סי' קל"ד כ' בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינ' (היינו כותח הבבלי כו') דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ככבשי' שדרכן לתת לתוכן יין וכו' ע"ש ותימא דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכא"פ הא לאו הכי שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ורי"ז כתב וז"ל נתערב קודם הפסח בטל בס' ודוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לתקנו ולעשותו עם חמץ כגון אלמוד"י שכתבתי למעלה אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח אבל בע"א מותר עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור וכ"כ הרא"ש וטור עמ"ש ס"ח עיין ססי' תמ"ז:
(ב) ואינו ראוי לאכילה: דהוה ליה כנוקשה ע"י תערובות עיין במ"מ ספ"ד ועמש"ל:
סעיף ב[עריכה]
(ג) שעיפשה: ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער (מ"מ ראב"ד):
סעיף ג[עריכה]
(ד) בגדים: נ"ל דמ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישי' שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל וראיי' ממ"ש בסוף סימן תמ"ז:
(ה) ויש מחמירין כו': דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי כמ"ש סמ"ק גבי חבית (ת"ה) ולפ"ז לפי מ"ש רמ"א בסי' תמ"ז סס"ה כהמרדכי דבעי' ב' חדשים א"כ למה פסק כאן ל' יום וי"ל דשאני התם דחיישי' שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה בביתו:
ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלשים יום וצ"ל דס"ל דמקרי נראה מבחוץ נ"ל דאם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע כמ"ש סס"ח וסי' תמ"ז ס"ה:
סעיף ד[עריכה]
(ו) שנתערב בו חמץ: פי' חמץ גמור בעודו משובח:
(ז) אסו' לאכלו: אבל בהנא' מות' דלא עדיף מפת שעיפשה (ת"ה) ולענין רפואה עיין סי' תס"ו:
סעיף ה[עריכה]
(ח) שכר שעושי' כו': דטעם כעיקר דאורייתא עמ"ש ס"א ואפי' נתערב השכר בד"א אותו התערוב' אסור בפסח (מהר"י סי' צ"ז):
(ט) אם העמיד: אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאורייתא בטיל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כתב דחשיב כמו בעיניה משמע דס"ל דאסור מדאורייתא דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו וכמ"ש ס"א וביש"ש פ"ח דחולין סימן ק"ו חולק ופסק דדבר המעמיד בטל ובחמץ עכ"פ מותר להשהותו ע"ש ודבריו בטלים נגד כל הני רבוותא וגם בתשובת הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו והרמב"ן [והראב"ן[1]] כתב בסי' ח' מעשה באחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמוכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא דאיתיה בעיניה ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה ועוד דלא שרי ר"ש אלא כששהא חמץ ואחר הפסח נתערב אבל כשנתנו לפני הפסח אסור להשהותו כדתנן ואלו עוברין וכו' עכ"ל ועמ"ש ס"א וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי כמ"ש ביורה דעה סוף סי' פ"ז וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה (כ"ה) ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה ודוקא שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש ביורה דעה סוף סי' פ"ז:
סעיף ז[עריכה]
(י) ואם לאו חייב לבער: ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבער אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעיף א' כן מוכח בסמ"ק אבל דעת הרבה פוסקים דאם אין עשוי לחזק ואפי' פחות מכזית חייב לבער ועס"ח ומ"ש סי' ת"ס ס"ג וכ' הג"מ בשם הרא"מ דדוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער:
סעיף ח[עריכה]
(יא) א"צ לבער: ודוקא במקום העשוי לחזק עס"ז:
(יב) הואיל ואלו וכו': כתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דה"ל כמו עשוי לחזק ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור וע' מ"ש סי' ת"ס ס"ג:
(יג) מבטלו בלבו: כיון דזה היא איבעיא בגמ' אם מצטרפין ולכן כיון שביטל ה"ל אח"כ ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ועמ"ש סי' תל"ט:
סעיף ט[עריכה]
(יד) שאינו ראוי לכלב: אף על גב דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרים (הר"ן) ואין חילוק בין חמץ לשאור [רמב"ם ספ"א ומ"מ דלא כראב"ד] כ' הרא"ש ואלמוד"י שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר הפסח שחמץ ע"י תערוב' שעבר עליו הפסח מות' בהנא' ועוד שהרי חרכו קוד' זמנו ומותר בנא' לאחר זמנו ואנן לא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לעירובי ולשהויי לא (עמ"ש ס"א) ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא אמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחא למיכל פת חריך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"כ הטור אבל קשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא מותר בהנאה וא"כ במאי קמפלגי לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראוי לאכילה דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עליו א"כ הל"ל מותר באכילה לאחר זמנו אלא ע"כ מיירי שחרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל אבל גבי מורייס שראוי לאכילה ליכא היתר בחרכו וה"ל כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה כנ"ל ברור בפי' הרא"ש ומהתימא על הטור שכתב אסור לאכלו דאפי' בהנאה אסור:
סעיף י[עריכה]
(טו) מותר לכתוב בו: ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכונה אסור דאחשביה (ת"ה) ועיין ביורה דעה סוף סי' קל"ד ס"ג:
סעיף יא[עריכה]
(טז) א"א לנקרן: ורדב"ז ח"ב סי' תפ"ח כתב חומרא יתירא היא זו ולא נהגו בה אבותינו דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל, ול"נ דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה א' ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עיין סי' תנ"א סי"ז:
(יז) עד לאחר הפסח: ולא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמור' ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו עיין סי' תמ"ח:
(יח) שמניחים בהם פת: היינו בסלים של נצרים וכתב מהרי"ו ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו:
(יט) כבוס: נ"ל דלא מהני הדחה בעלמא דאדרב' הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה ועיין ביורה דעה סי' קל"ח ס"ח ובש"כ שם:
- ^ הוגה ע"פ שע"ת וחת"ס כאן ובשו"ת או"ח סי' קו והראב"ן בסי' ח' הוא בקיצור והלשון המובא כאן הוא בפסחים קס, א.