שולחן ערוך אורח חיים תלד א

^אאחר הבדיקה, יהא נזהר בחמץ ^בשמשייר - להצניעו, ^גכדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו, או אם יחסר לחמו, כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשע; אבל בסתם, שאינו יודע אם חסר ממנו אם לאו - לא. ואם כפה עליו כלי ולא מצאו - ^דאינו צריך לבדוק, שודאי אדם נטלו. לכך ^היכפה עליו כלי, או יתלנו באויר, או ינחינו בתיבה במקום שאין עכבר יכול לבוא.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל':

אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ:

מגן אברהם

עריכה

(א) אחר הבדיקה: והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצ' לאכול (ב"ח) והעולם אין מצניעי' אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיק' אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:

(ב) יטלנו עכבר: כ' הר"ן צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל ע"כ ולי נראה דלפמ"ש הטור שלא יאמר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שבבתים אחרים א"כ אף החמץ שגרר' החולד' חוזר ונתבטל ואין צריך ביטול אחר עכ"ל ד"מ ול"נ דלא כיון הר"ן לזה אלא כוונתו דזה החמץ שגרר אחר הבדיק' לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו וא"כ אם בדק שנית ולא מצא צריך ביטול שנית מיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשע' השריפ':

(ג) א"צ לבדוק: וצ"ל דמונח במקו' גבו' שא"א לתינוקו' ליטלו דאל"כ צריך בדיק' שנית עמ"ש סוף סי' תל"ט:

(ד) יכפה עליו כלי: וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפי' כלי ואף על גב דבפסח לא סגי בכפית כלי כמ"ש בסימן תמ"ו שאני התם דחיישי' שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא לחיחש /למיחש/ שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד' י' אבל כשכופ' עליו כלי רחב אין יכולין לגלות:

באר היטב

עריכה

(א) אחר הבדיקה: ל"ד דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב"ח וח"י והיד אהרן ומ"א. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה ע"ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים.

(ב) אחרת: (וה"ה דצריך אז לבטל שנית. ב"י בשם ר"ן). ומ"מ אינו צריך לברך שנית. ח"י.

(ג) א"צ: אם א"א לתינוק ליטלו. מ"א.

(ד) בתיבה: ובחושן משפט סימן רצ"א סי"ג פסק רמ"א דתיבה חתורה אצל עכברים ע"ש וי"ל ודו"ק.

משנה ברורה

עריכה

(א) אחר הבדיקה: וה"ה בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זוית אחת וילך לבדוק זוית אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזוית שכבר בדק:

(ב) שמשייר: לאכילתו וה"ה החמץ שמוצא בבדיקתו ומניחו כדי לבער למחר והעולם אין מצניעים אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה אבל שאר החמץ אין נזהרין בהן ומוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:

(ג) כדי שלא יצטרך בדיקה וכו': ומ"מ א"צ לברך שנית על בדיקה זו. ואם בדק ולא מצאו צריך לבטל פעם אחרת דזה החמץ שגרר העכבר אחר הבדיקה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו או כדי לבערו למחר ומיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשעת השריפה:

(ד) אינו צריך לבדוק: ודוקא בהניח במקום גבוה שאין יד התינוקות ממשמשין שם:

(ה) יכפה עליו כלי: וליתן החמץ בכלי ולכסותו אסור מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות [מ"א וש"א]:

ביאור הלכה

עריכה

(*) אם יטלנו עכבר בפניו: ולא אמרינן דעכבר אכלתו דספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ [גמרא]:

(*) או יניחנו בתיבה מקום שאין עכבר יכול לבוא: ר"ל דסתם תיבות חתורות הן אצל עכברים כמ"ש בחושן משפט סימן רצ"א סי"ג בהג"ה ולכן דקדק וכתב מקום שאין וכו' היינו שיזהר להניח שם באופן שהעכבר לא יוכל להגיע לשם [הגר"א ונסתלק בזה קושית הבה"ט]:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}