שולחן ערוך אורח חיים תכב ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תכב · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יבוקורים הלל בדילוג בין יחיד בין צבור ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה "לקרוא את ההלל" (ואם בירך לגמור יגאין צריך לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט) ולבסוף "יהללוך". והיחיד אין מברך עליו. ידויש אומרים שאף הצבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה:
מפרשים
וקורין ההלל. מ"כ בשם ס' רוקח דאין קורין הלל בבית האבל דא"ל לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש:
לקרוא את ההלל. פי' ולא לגמור אפי' במקום שגומרין הלל דשמא יחסר תיבה א והוה ברכה לבטלה והרא"ש ס"ל דלגמור פי' כמו לקרות כמ"ש היו גומרין אות' כוותיקון פי' קורין ק"ש מ"ה בדיעבד יצא בלגמור:
(ה) וקורין ההלל: מה שאין מברכין זמן על ההלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' (רד"א כ"ה) וצ"ע דהא גם כשהחדש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין אותו ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום השני עיקר ה"ל ביום ראשון כקורא בתורה דאינו מחויב בדבר ומ"מ אעיקרא דדינ' פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בדבר שהוא בא לחצי שנה כתבו בברכות דף ל"ו /ל"ז/ שמברך זמן ועמ"ש סי' רכ"ה:
נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מ"ע שהז"ג ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים י"ח (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אא"כ עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט:
כתב הבד"ה כ' רי"ו ני"ג אף על פי שיצא מוציא בין יחיד בין צבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אין מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה ע"כ וצ"ע היכי איתא בגמ' עכ"ל בד"ה ופליאה בעיני על הרב"י אשר נהירין ליה שבילי דשמעתא דרישא דמילתא תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וסיפא דמילתא הוא מתני' פ"ג דסוכה ומ"ש רי"ו אם יצא אין מוציא ל"ד דה"ה אם לא יצא בעי' שיענ' אחריו הללויה אלא דאם לא יצא ליכא קפידא בקורא דהא קורא בשביל עצמו אבל אם יצא כבר אסור לו לקרות שנית בשביל חבירו אם אינו עונה אחריו הללוי' וצ"ל דקורא בברכה דבקריא' לחוד ליכא איסורא ואפשר דמ"מ איכא איסורא כדאמרי' פ"ו דשבת הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף וא"כ אסור לקרותו דרך שירה אלא בזמן שתקנו חכמים (וצ"ע בש"ג פ"ג דברכות בשם ריא"ז):
(ו) לקרו' בציבור: ואם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הציבור ואח"כ יתפלל (ל"ח) ואפשר כשהוא אומר פסוקי דזמרה מותר להפסיק באמצע לקרא הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף כיון שאומר ב"ש וישתבח א"כ היאך יברך ב"פ וכיוצא בזה כתבו בהגדת פסח לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרב' פוסקי' שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמר':
(ז) או' לשנים וכו': כ' הל"ח דזהו דוקא בימים שאין גומרין ומשום ספק ברכ' ומה שנוהגין העולם לעשות כן אף בימים שגומרי' טעות הוא בידם עכ"ל וכמדומה שלא ראה באגור ובש"ל שכתבו בשם מדרש ש"ט לא יאמר הודו אלא לשנים והטעם דלמי יאמר הודו וכ"כ הטור סי' תע"ט וכן מנהג פשוט לחזור אחר שנים בליל פסח אף על פי שאין שם ספק ברכה ובמרדכי כ' הטעם דמצוה לענות ראשי פרקים וע' בילקוט תהלים סי' קי"ב וכ' האגור וצ"ע מ"ש משאר הודו שאומרים אותו ביחיד כגון בהלל הגדול ואפשר דהכא כיון שהוא דרך שירה בעי' שיענו אחריו כדמצינו בשירת הים:
(ו) הלל: ואין קורין בבית האבל דא"ל שם לא המתים יהללו יה דהוי כלועג לרש ועסי' קל"א ס"ק י' מה שכתבתי שם. נשים פטורות מכל הלל מפני שהוא מ"ע שהז"ג ועמ"א ועיין יד אהרן.
(ז) הצבו': ואם בא לבה"כ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבו' ואח"כ יתפלל ל"ח. ואפש' כשהוא אומר פסוקי דזמרה מות' להפסיק באמצע לקרות הלל עם הציבור דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו נ"ל דאז לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף לכן דוקא בהלל דר"ח יעשה כן כיון דהרבה פוסקים שלא לברך אבל בימים שגומרים ההלל לא יאמר אותו באמצע פסוקי דזמרה. מ"א ע"ש.
(ח) אומר: ואפילו אם גומרים ההלל דלא כל"ח מ"א ע"ש. ואם אין מצויין א"צ להטריח אחריהם ע"ש. ונ"ל דיאמר בלא ברכה כמ"ש בשל"ה באר היטב אשר לפני.
(יב) וקורין הלל בדלוג וכל ההלל אין לקרוא משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ודרשינן ליה המקודש לחג (ר"ל שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ערכין ד' י') אלא שנהגו אבותינו לקרותו וכדי שיהיה היכר שאינו מצד הדין לכן מדלגין בו והמנהג הפשוט שמדלגין מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר [רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו:
(יג) א"צ לחזור בדיעבד דלשון גומר אינו בדוקא על מי שגומר דלפעמים גומר בלשון חכמים כמו קורא:
(יד) וי"א שאף הצבור וכו' דעיקר ההלל בר"ח אינו אלא מנהגא ולא מן הדין וכנ"ל ואמנהגא לא מברכין:
(טו) וי"א דגם יחיד וכו' ואע"ג דאינו אלא מנהגא מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא ואעפ"כ מברכין עליהם:
(טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:
(יז) אומר לשנים וכו' כגון בשעה שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:
(יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא דבהודו שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:
(*) וקורין וכו': איתא בש"ס מגילה כ' דהלל זמנה כל היום [חוץ מהלל דליל פסחים] ואיתא בת' שאילת יעב"ץ דהלל שייכא לתפלת שחרית וע"כ אין לטעום עד אחר הלל אם לא למאן דחליש ליבא דמותר ואפילו מדת חסידות ליכא. ולענין קריאת הלל בבית האבל בתוך שבעה עיין לעיל בסימן קל"א במ"ב סק"כ:.
(*) הלל: כתב רבינו ירוחם בהלל אע"פ שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה עכ"ל וכתב המגן אברהם דריש דבריו הוא פשוט וכן מבואר בהדיא בש"ס בשלהי פ"ג דר"ה בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא [והנתיב חיים כתב דבפ"ג דר"ה לא נאמר אלא לענין ברכות ולא לענין הלל ואישתמיטתה שילהי פירקא] ומה שמסיים דכ"ז אם אינו בקי הוא מש"ס דסוכה דף ל"ח דגדול מקרא והוא עונה אחריו הללויה אלמא דצריך עכ"פ לענות הללויה וס"ל דהוא לעכובא וא"כ בש"ס דר"ה דפסיק ותני סתם אע"פ שיצא מוציא ולא מצריך לענות מיירי בשאינו יכול לענות [ותימא קצת דהאיך אפשר שלא יהא יכול לענות תיבת הללויה ואולי דאינו יודע באיזה מקום לענות זו התיבה] ומש"כ ר' ירוחם דבריו ביצא לאו דוקא דה"ה אפילו בלא יצא נמי אינו יכול להוציא חבירו ביכול לענות אא"כ עונה וכ"כ הא"ר והרב פר"ח כתב דדוקא ביצא צריך לענות אבל אם עדיין לא יצא בעצמו ומברך לעצמו ולחבירו אפילו לא ענה חבירו דבר יצא. וקמסייעי לה מסוגיא דר"פ שלשה שאכלו [ועיין שם בפר"ח דגם על עיקר דינא דרי"ו פליג ולדידיה אפילו בבקי נמי יכול להוציא וכ"כ לעיל סימן רע"ג בבה"ל ועיין בריטב"א סוכה ל"ח] ומבואר עוד בש"ס סוכה ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא [חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באתו הנס כ"כ תוס' שם] ולפיכך אין יכולות להוציא אנשים אל"כ עונים אחריהם מלה במלה [ומסיים שם בברייתא תבא מארה לאדם שהוצרך לכך שתהא אשתו מקראת לו] והנה משמע ממגן אברהם דגם בר"ח שייך דין זה ולענ"ד אין זה ברור דזה שייך לומר רק בימים שגומרין ההלל דיש על האנשים חיוב מד"ס אין הנשים יכולות להוציאם אף במקום שנהגו במצוה זו מכבר שאלו רק מצד מנהגא בלבד ואלו מצד חיובא אבל בימים שאין גומרין את ההלל דעל האנשים הוא ג"כ רק מצד מנהגא ובמקום זה נהגו הנשים ג"כ במצוה זו מאי נ"מ בין אלו לאלו ואולי כונת המגן אברהם במקום שלא החזיקו הנשים במצוה זו עד עתה דמצד מנהגא ג"כ אין עליהם שום חיוב ועתה רוצה אשה לקרות ולהוציא וצ"ע. ודע דפשוט דעכ"פ היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע"פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ"ע שהזמן גרמא שמדקדקות ע"ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר"ח לפי מנהגינו דמברכין על ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכעין שכתבו התוס' בערכין דף י' [והעתקנו דבריהם בשעה"צ אות ה'] ובסידור יעב"ץ כתב דאין לנשים לברך על הלל דר"ח ולא נהגו כוותיה:.