שולחן ערוך אורח חיים שמב א

כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (ועיין לעיל סימן רס"א וסוף סימן ש"ז). והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק.

כיצד? מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר; וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה.

וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות -- מותר בין השמשות. ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

להביא לולב. בטור כתוב או שהי' טרוד והוצרך לעשר פירות ב"ה והקשה ב"י אי בדמאי מיירי אפי' בלא טרוד נמי דהא תנן אבל מעשרין את הדמאי ואי בודאי ל"מ טרוד דהא תנן אין מעשרין את הודאי ומסיק ב"י דמיירי בודאי ואפ"ה מותר אפי' שלא לצורך שבת כיון שאין בו אלא שבות והוא היה טרוד והא דתנן אין מעשרין הודאי אתיא כמ"ד כל שהוא משום שבות גזרו אפי' ב"ה וכפירש"י שם וקשה ע"ז שהרי כתב הטור והוצרך לעשר כו' משמע שיש צורך שבת ומו"ח ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי ואפ"ה בעי' שיהיה טרוד דלא הוה מצוה כ"כ כיון דאפשר להיות בלעדו ואינו דומה ללולב ע"כ בעי' כאן עוד לטיבותא שיהיה טרוד ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל. משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער כה"ג התירו לו השבות ב"ה ונל"ל גם דברי הטור כן ומ"ש והוצרך לעשר פירותיו הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי נמצא דמ"ש שהיה טרוד קאי אשאר מילי וכדעת סמ"ג וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ו שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ב"ה שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרוב' לו' כל המציל אינו מפסיד ע"כ ב"ה לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לו' ב"ה לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י ע"כ וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות:

באר היטב

עריכה

(א) ונחפז: ואם לא יעשה כן יהיה לו צער כה"ג התירו לו שבות בה"ש וכתב רש"ל בתשובה סימן מ"ו בשם גדול אחד שהורה לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר של יאר צייט דהמנהג שנזהרים באותו נר והוה ליה כצורך גדול ועיין סי' רס"א ס"א מש"ש וכתב המ"א וצ"ע אם בה"ש במ"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ע"ש.

משנה ברורה

עריכה

(א) כל הדברים וכו' - לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג:

(ב) בין השמשות - וזמנה מבואר לעיל בסימן רס"א עי"ש ועיין במ"א שנסתפק בבין השמשות של מוצאי שבת דאפשר דהשו"ע מיירי רק בע"ש ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ובח"א כתב להחמיר ועיין בה"ל שהבאנו דהבית מאיר הכריע דמדינא אין חילוק ואף במו"ש ביה"ש מותר שבות לצורך מצוה [וכן בברכי יוסף כתב כן בשם רשב"א כת"י דעירובין דשוה ביה"ש של מו"ש עם ביה"ש דע"ש] ומ"מ למעשה כתב דיש להחמיר במו"ש משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש מתי מתחיל הזמן שאיננו ודאי יום ועיין בה"ל:

(ג) וכן מוריד מהאילן וכו' - וחשיב צורך מצוה אף שא"צ לזה עתה כ"כ בשבת משום דמתחלה אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ואם יהיה אסור להורידו ולהביאו אצלו לא יחול עירובו והלכך צורך מצוה היא:

(ד) או מוציא מהכרמלית וכו' - ר"ל והוא התכוין לקנות שביתה ברה"ר או ברה"י הסמוך אצל הכרמלית ואם לא יהיה רשאי ביה"ש שהוא זמן חלות עירוב להוציא מהכרמלית להביאו אצלו לא יחול עירובו ולכן שרי:

(ה) וכן אם היה טרוד וכו' - בא לפרש בזה האי או דוחק שכתב לעיל דהיינו אם היה טרוד ונחפז לזה דאז מן הסתם נצרך לו צורך הרבה ושעת הדחק הוא ולכן התירו לו ועיין בבאור הגר"א סימן רס"א שמשמע מיניה שמה שמתיר הרמב"ם מפני שהוא טרוד ונחפז היינו כשהוא שעת הדחק גדול כגון שרוצה לערב מפני שהוא טרוד ונחפז לברוח מפני כותי בזה שוה הענין לדבר מצוה והתירו שבות בין השמשות דהיינו אפילו כשהעירוב מונח על האילן או בכרמלית:

(ו) ונחפז - עיין מה שכתבנו בסימן רס"א במ"ב סקט"ז בשם רש"ל:

(ז) נר בשבת - האי בשבת ר"ל שידליק תיכף ביה"ש לצורך שבת אבל אם מבקשו שידליק אח"כ בשבת גופא זה אסור אפילו אם בקשו מבע"י וכמבואר לעיל בסימן ש"ז ס"ב. ולאו דוקא לצורך סעודה מתיר המחבר דה"ה אם מבקשו שידליק בחדר שישן שם ג"כ יש להקל:

ביאור הלכה

עריכה

(*) בין השמשות: עיין מ"ב בספיקא דמ"א ובספר בית מאיר הוכיח דאין חילוק בזה עי"ש ומה שהביא המגן אברהם מסימן שפ"ו דמחמרינן באפוקי יומא כתב דאין ראיה דהתם דוקא בקונם והקדש שאיסורו דאורייתא התם אמרינן דבהכנסת היום מספיקא לא חלה קדושה אבל באפוקי יומא מספיקא לא פקעה אבל באיסור דרבנן מקילינן לעולם ומהא דסימן תקס"ב לענין תענית אין ראיה דהתם האיסור רק משום מנהגא דהחמירו ביה"ש משום דאין בקיאין בו אבל לא מעצם הדין [ובהגר"א וכן בספר קרבן נתנאל דעתם דמדינא הכי הוא משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דגם זה הוא ספק] ע"כ עיקר דברי הבית מאיר. ובאמת גם ברמב"ם משמע כן דביה"ש דמו"ש נמי מותר דז"ל כל הדברים שאסורין משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה וכו' ומדדייק בלשונו בעצמו של יום הרי מפורש דרק בעצמו של יום דאיסורו ודאי גזרו על השבותין וכן הביא בספר ברכי יוסף בשם הרשב"א על עירובין כת"י [ודע דלדעת השו"ע לעיל בסימן רס"א כל זמן ביה"ש היינו אפילו אם נקיל גם בביה"ש דר' יהודה הוא רק לערך י"ג מינוט קודם צאת הכוכבים] אך כ"ז בידוע לנו שכבר הגיע זמן ביה"ש אבל בספק אם הגיע זמן ביה"ש בודאי אסור [דספק חסרון ידיעה לאו ספק הוא כמ"ש הפמ"ג בסימן רס"א] והנה לפי המבואר בגמרא והעתקנו לעיל בסימן רס"א ביה"ש דר' יהודה מתחיל אחר השקיעה וביה"ש דר' יוסי מתחיל אחר ביה"ש דר' יהודה והוא זמן מועט מאד וסמוך לצה"כ ממש ועיין לעיל בסימן רס"א בבה"ל שנסתפקנו דנהי שאנו מקילינן בשבותין ביה"ש מאן יאמר שאנו נקיל תרי קולות בהדי הדדי שנתפוס כר' יהודה דאחר שקיעה הוא ביה"ש ואח"כ נתפוס כר' דלא גזרו אז על שבות דלמא לא מקילינן במו"ש אלא בביה"ש דר' יוסי אבל הלא מקודם ס"ל לר' יוסי דיום ודאי הוא והלא מוכח שם בגמרא ל"ד דצריך למיזל לחומרא ואפילו לענין תרומה דרבנן כמ"ש התוס' שם וכעין מה שכתב הגר"א והק"נ לענין תענית ואולי דשבותין קילא מזה וצ"ע וע"כ נראה דבמו"ש יש להחמיר עד סמוך לצה"כ שאז הוא ביה"ש דר' יוסי זמן מועט מאד מאד וכן בספר בית מאיר גופא מסיים דמ"מ יש להחמיר עד ציה"כ משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש [ומה שלא הזכיר הביה"ש דר' יוסי משום דהוא זמן מועט מאד כמבואר לעיל ברס"א בבה"ל ע"כ לא חש להזכירו]:.

(*) מותר לו ביה"ש: עיין בפמ"ג שנתקשה מ"ט מותר כ"ז בין השמשות בע"ש למה לא יהיה אסור בו מעט משום תוספת שצריך להוסיף מחול על הקודש למ"ד דהוא מדאורייתא ע"ש ואולי דבאמת לא כל ביה"ש התירו אלא מעט הסמוך ללילה אסור משום תוספת:.

(*) וכן אם היה טרוד ונחפז וכו': זה הלשון הוא מועתק מהרמב"ם ושם איתא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ועיין באחרונים ובמ"ב את באור דבריו ובאמת אחר כ"ז אין הלשון מדוקדק יפה והנכון שפירושו הוא כמו שרמז ע"ז הגר"א בסימן רס"א ס"ב שהרמב"ם כיון בזה למה שמבואר בסימן תט"ו ס"א [ושם הוא ג"כ מועתק מלשון הרמב"ם פ"ו מהלכות עירובין] שאין מערבין אלא לדבר מצוה או אם הוצרך לברוח מפני עו"ג וכו' והמשנה נקט דינא דרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש אלא לענין עירוב ש"מ דדוקא באופן זה מקילינן:.

(*) מותר בין השמשות: דע דלקמן סימן תט"ו ס"א בהג"ה מוכח דדבר שהוא צורך שבת אף שאפשר לו בלעדם ורק שיתוסף לו עונג חשיב צורך מצוה וממילא מותר כאן בדבר שבות בין השמשות דדין אחד הוא לענין עירוב לדבר מצוה עם עניננו וכמבואר במ"מ פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה יו"ד ועיין בב"ח והנלע"ד כתבתי:.

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}