שולחן ערוך אורח חיים קלב ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קלב · ב
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושה דסידרא.
- הגה: ואומרים אחר סיום התפלה עלינו לשבח מעומד (כל בו), ויזהר לאומרו בכוונה, וכשמגיע אל אל לא יושיע יפסיק מעט קודם שיאמר ואנחנו כורעים וכו' (טור). ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סימן ס"ד). ויש לומר פטום הקטורת ערב ובוקר אחר התפלה, ואומרים תחלה אין כאלהינו וכו'. ואומרים השיר שהלוים היו אומרים במקדש שחרית לבד (טור). ויש שכתבו ליזהר לומר פטום הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג (בית יוסף בשם מהר"י ואורחות חיים ) אחד מסממניה, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה, ולכן נהגו שלא לאומרו בחול שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג, וכשיוצא מבית הכנסת אומר ה' נחני בצדקתך וגו' (כל בו), ומשתחוה ויוצא (מהרי"ל)
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
ויש לומר פיטום הקטורת כו' אחר התפלה. קשה לי ממה דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד שנ' בבקר בבקר ואמרי' בריש ת"ה תפלות כנגד תמידין תקנום שחרית כנגד תמיד של שחר א"כ היה לנו להקדי' פיטום הקטורת לתפלת י"ח ואמאי נאחר אותה עד אחר התפלה ונ"ל לתרץ דהא דקטורת קודם לתמיד להקרבתו על המזבח לשרפו וכן פירש"י שם אין לך דבר קודם לקטורת היינו לאישים אבל שחיטתו וזריקתו בזה תמיד קודם כדאי' אביי מסדר מערכ' דדם התמיד קודם לב' נרות ונרות קודמו' לקטרת וא"כ התפלה של י"ח היא במקום עבודת דם התמיד וע"כ הקטורת אחריו ועוד ק' שבסידור אביי זכר קטורת מאוחר הרבה אלא שנלע"ד התפלה היא במקום הקרבת איברים דאלו במקו' שחיטתו וזריקתו הרי פרשת התמיד במקומו דאל"כ ל"ל תרתי במקום תמיד דהיינו פ' התמיד ותפלת י"ח אלא ודאי כמ"ש ויש ראיה ממ"ש הטור סי' רל"ה דתפל' ערבית היא במקום איברים שלא נתעכלו ביום ש"מ שתפלת מנחה היא במקום איברים שנשרפין תחלה ביום ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פרשת קטורת קודם ברוך שאמר דליהוי קטורת בין דם התמיד לאיברים ואע"ג דבטור כתוב אחר התפלה נ"ל דג"ז נכון:
מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב כל בו מעיין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעיין שם של בזיון. כתב ב"י בשם א"ח דמעלה עשן אינו אלא תיקון לעליית העשן וע"כ אין בו אפילו חיוב אם לא הביאו ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ג) דאם לא הביא מעלה עשן חייב מיתה:
כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"י פולק ז"ל בשם ר' מנחם מלונדרוש דמהא דאיתא ירוש' דפרק ת"ה שצריך לשהות אחר תפלת יוצר כדי הילוך ד"א קודם תפלת מוסף לפיכך נראה שתקנו לו' תהלם בנתיים ליחידים ואגב היחידים תקנו לו' אף בצבור אע"פ שיש שהות הרבה בקריאת התורה ומה שנהגו לומר קודם התפלה אשרי יושבי מפני שהוא לשון המתנה שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ולאחר תפלה היו שוהין ג"כ שעה א' כדכתיב ישבו ישרים את פניך [שוב מצאתי בס' עץ חיים כן עססי' קכ"ז] לפיכך נראה שתקנו לו' עלינו לשבח ואני רגיל לומר אחר התפלה מיושב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך דומיא דאשרי יושבי עכ"ל. ולאחר תפלת ערבית ישהא מעט קודם עלינו לשבח (רשב"ץ) עכ"ל. עוד אני נוהג לומר בכל יום בשעה שאומר הש"ץ שים שלום ג' פסוקי' אלו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. דאית' במדרש שמרדכי שאל לתינוקות של בית רבן במה עסקו א"ל כל א' פסוק א' מאלו הפסוקים ושמח בדבר. ומצאתי שבפרובינצ' אומרים אותם בכל יום:
מגן אברהם
(א) עלינו: כתוב בכתבים שיאמרו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ הכ"ה סי' רל"ד שכן נוהגין שם אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתוב שא"ל במנחה עכ"ל כ"ה, ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו' [הכוונות], יאמר ומושב יקרו [טור], יש לומר הוא אלהינו אין עוד כי כן כתיב בפסוק [תשב"ץ]:
(ב) כורעי': ויכרע וישתחוה שלא יהא נראה ככופר [עמק הברכה] ועיין סי' קי"ג:
הגאון בלבוש כתב כאן דיני קדיש והנני מוסיף דבר שנתחדש אצלי כ' רמ"מ סי' פ' בתשובה שהיאר צייט יש לו כל הקדישי' של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל שיר השירים ושל רות עכ"ל וראיתי נוהגין להטיל גורל על שיר השירים נ"ל שנתפשט המנהג על שלא ראו תשו' רמ"מ כי לא נדפס בימים ההם דהרי כל מנהגי הקדיש נתקנו על פיו ולמה יגרע דין זה וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי המנהג, כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל גורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לו' האחרים כבר הפסידו חלקם ושנינו נטילו גורל וראיה מרפ"ב דיומא דבזמן שהם שוים הממונה א"ל הצביעו והיו מטילים כולם גורל ואף שאותן השנים היו קרובים מאחרים [כן שמעתי מהגאון מהו' מן אב"ד דק"ק קראטשין] אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון והאחרים יטילו גורל אף שיש בהן שאינן שוין כנ"ל, ב' או ג' שהפילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכין להטיל גורל מחדש כמ"ש בחושן משפט סי' קע"ה ס"ג, ב' אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים בטלה החלוקה ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון כמ"ש בחושן משפט סי' קע"ו סכ"ה וכן אמרי' בב"ב פ"ט גבי שושבינות איתא במתא איבעי ליה למיתי, א' אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר שלא באת אתמול זכיתי בקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו יש רוצין לדמות למ"ש בחושן משפט סי' קע"א סס"ח א' מן השותפין שנשתמש בחצר כמה שנים אין יכול השני לומר אשתמש ג"כ כזמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל א' בשלו משתמש וה"נ אמרי' שאמר קדיש שלו אתמול ונ"ל דל"ד כי עוכלא לדנא דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים אבל הכא אין קדיש א' שייך לשתיהן ודמי לב' שיש להן מטלטלין בשותפות ואכל א' מהם קצת שחבירו אוכל כנגדו וה"נ כן וא"ל התם חסרי ממונא הכא לא חסר ולא מידי שאלו לא אמרו הראשון היו האבלים אומרים אותו זה אינו דמ"מ יאמר אני ידעתי וסמכתי שאתה תבא לב"ה ותאמר הקדיש לכן עמדתי החוצה ולא אמרי' מדלא בא מחל לו הכל אלא זה מחל לו שיהי' ראשון והוא אחריו, המנהג פשוט כששני יא"צ מטילין גורל ביום שיש בו ג' קדישי' אותו הזוכה ראשון אומר ב' קדישים דלא כמ"ש בס' צ"ץ סכ"ו ושיפילו גורל חדש על הקדיש הג' ע' סוף סוכה, ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והשני אומר לא כי אלא נפיל גורל נ"ל דהדין עם הב' דאין כופין על מדת סדום כיון שיש ריוח בהקפדה דשמא יפול עליו של ערבית ויאמר שניה' כמ"ש בחושן משפט סי' שי"א וכן מצאתי סי' קע"ד ע"ש ואף שבש"ך שם כתוב דוקא כשניזק מ"מ אין דבריו מוכרחים וגם לא דמי להאי ועוד דיכול לו' אני רוצה להקדים עצמי למצוה שהרי כשיש ג' מטילין גורל ולא אמרי' יאמר כל א' קדיש א' אלא מפני שכל א' רוצה להקדים עצמו למצוה:
משמע בב"י סי' ר"א דמוטב לבנו להשכיר א' לו' קדיש במקומו משיאמר א' בחנם ע"ש ועיין ביורה דעה סי' שע"ו ובתשובת רמ"א דאם אין לו בן ראוי ליתן ג"כ לבן בנו קדיש אך שאר האבלים יאמרו ב' קדישים והוא קדיש אחד:
שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת ובן הנהרג אומר קדיש באומרו שאביו היתה כונתו לשוב ובן המת רוצ' ג"כ לומר קדיש בן הנהרג דוחה לבן המת דכיון דנהרג ה"ל כפרה ועוד דהיו אצל המת אנוסים אחרים ולא התודה בפניהם ש"מ שלא היה דעתו לשוב ע"ש ב"ז סי' ר"ג ועיין ביורה דעה סי' ש"מ ס"ה:
נהיגי כשיש בן ל' נותנין לו כל הקדישים וקדיש של מזמור לאבלים וכשיש ד' יא"צ אז נותנין לכל א' קדיש א' והנה אירע באותו יום שאמרו שיר השירים ונהגו שמפילין גורל בין הכל האבלים והיא"צ ונפל גורל על א' מהיא"צ ואמרו האבלים מאחר שיש לכל אחד קדיש אחד לא ניתן לכם קדיש של מזמור והיא"צ אומר מה שזכיתי משמים הוא דרחימו עליה ומזליה גרם נ"ל דהדין עם היא"צ:
מ"כ בשם מהר"ן זצ"ל לענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ז' ככולו ואף על פי שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע וזה מת לו ביום א' שניהם שוים ביום השבת, גם פסק דמי שהוא אבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין ל' ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים עכ"ל: מי שבטלה אבילותו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' (ש"כ ביורה דעה) ונ"ל דמ"מ מחויב ליתן ליא"צ קדיש א' דומיא דקטן, והא דבשבת אין ליא"צ כלום היינו משום שיכול לומר במ"ש וכ"מ במנהגי' ע"ש ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן ל' וכ"מ בהגהות רמ"א שם, יש נמנעים לומר שיר היחוד ע' בתשובת רמ"א טעמם והוא כ' לאומרו ושנתקן ע"פ הקבלה, כתוב בריב"ש סי' קט"ו שאם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אסור לאומרו כי כבוד האב קודם ורמ"א ביורה דעה סי' שע"ו כ' שאין בידו למחות, נוהגין במקצת מקומות שביום שפוסק מלומר קדיש נותנין לו כל הקדישים:
(ג) ערב ובוקר: והאר"י כ' שאין לאומרו בערב ואפשר דהכי קאמר אחר תפלת מנחה או קודם לה וצ"ע למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע והיא שייכ' לקרבן תמיד ואפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבי' אי' שהטעם להבריח הקליפות, ובשל"ה כתוב לאומרו בשחרית קודם תפלה ואחריה:
(ד) השיר: מ"כ דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא דכוונת הטור לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום וכ"פ הרמב"ם בהדי' בסדר התפלה ע"ש וכ"כ בכ"ה ול"נ שכוונת הטור לו' המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת שהרי כ' בשבת וכו' ליום שכלו שבת כו' אר"א אר"ח ת"ח וכו' ובודאי זה אינו ענין לשיר של יום ועוד מה צ"ל אר"א כו' הלא אחר פסוקים אומרים לעולם קדיש משא"כ אחר משנה לכן אמרי' אר"א וכו' כמ"ש סי' נ"ד וכ"כ בד"מ שכ' רש"י גורס בבית המקדש ורוקח גורס במקדש וכ"כ במהרי"ל שהוא הגיה בסידור שלו כרוקח משמע דאמרי' המשנה דאל"כ מאי נ"מ בגירסא אלא ע"כ דאמרי' המשנה ומ"מ כאן בש"ע הפך רמ"א ל' הטור והמשנה וכ' ואומרים השיר שהלוים וכו' להודיע שאומרים השיר ולא המשנה וזהו שסיים שחרית לבד כלו' דבערב לא היו אומרים שיר כמ"ש הטור ע"ש משום דכאן בחול קאי אך בשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים וכב"י בשם א"ח שהשירים לא היו מצותן אלא בבוקר ע"כ (ועיין בס' ש"י) והקשה ר"מ אלשיך בתשובה דמשנה שלימה שנינו פ"ד דר"ה שנתקלקלו הלוים בשיר של בין הערבים וכו' א"כ היו אומרים שירה ותירץ דמ"מ אינו מעכב הקרבן אלא בשחרית וכו' ע"ש ול"נ כמ"ש התוס' סוף ר"ה דאם הביאו הנסכים בלילה לא היו אומרים שיר ואף על גב דלכתחלה אין לאחרה עד הלילה מ"מ אי עביד כשר משא"כ בשיר של שחר דא"א לדחות כלל וז"ל הג"מ פ"ג מתפלה דשיר שעל הקרבן היו אומרים בעוד היום גדול שא"א שירה אחר תמיד של בין הערבים אף על גב דאכתי יום גדול הוא דאיכא בתריה קטורת ונרות עכ"ל, א"כ י"ל דה"נ כיון שנגמרה תפלת המנחה ה"ל כאלו כבר הקריבו התמיד וא"א שיר אחריה דבב"ה הי' אומרים בשעת ניסוך היין שעל הקרבן אבל בשחר הי' מותר לומר אחריה דעדיין זמן שירה הוא כל היום משמע בגמרא סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר של חול רק שירים אחרים ולכן יש מקומות שאומרים מזמורים אחרים בי"ט ע"פ מס' סופרים אבל אינן אותן שאמרו במקדש וע' בסוכה דף כ"ה לענין שבת ור"ח וחה"מ ועכשיו אין מדקדקין בכך דלזכר בעלמא עבידי וגם אומרים השיר אחר מוסף ובאמת במוסף הי' שיר בפ"ע כדאי' סוף ר"ה ובכ"ה כ' מנהגינו שביום שיש מוסף אומרים שיר של יום אחר שחרית ואחר מוסף אומר שיר של מוסף (מ"ע סי' כ"ה):
(ה) ידלג א': וב"י כתב דאינו חייב מיתה אלא מטעם שנכנס למקדש בביאה ריקנית וזה לא שייך עתה והב"ש כ' שטעה דאי' ביומא דף נ"ג דאפי' במקום דלא מחייב אביאה כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה חייב אהקטר' ועוד אי' שם דאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה א"כ מיתה א"כ צריך ליזהר בי"א סממני' ובמעלה עשן ובאחרים אין קפיד' כ"כ ועוד כ' ב"י דאין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקים נהגו לאומרו בכל יום וכב"ח בשם רש"ל דאצ"ל אר"א כו' דהרי הקדיש קאי על עלינו וכמש"ל ומ"מ נהגו לאומרו:
(ו) ומשתחוה: מהרי"ל עשה ג' השתחואות כשהלך ממקומו למול ארון הקדש ובצאתו מפתח ב"ה בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו [ד"מ] כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה [ע"ה ר"ח]:
באר היטב
(ג) עלינו לשבח: בכתבים כתב שיאמרוהו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ בכנה"ג סי' רל"ד אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתב שא"ל במנחה ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו'. יאמר ומושב יקרו. י"ל הוא אלהינו אין עוד תשב"ץ. וי"ל עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו מט"מ. האר"י ז"ל היה אומר ועל כן נקוה לך בוא"ו וכן כתב בספר כנף רננים למהר"א אזולאי יד אהרן.
(ד) ואנחנו כורעים: ויכרע וישתחוה השתחויה גדולה. האר"י ז"ל מגן אברהם.
(ה) קדיש יתום: ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם מהרי"ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש א' ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם ובתשוב' כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ"ש לבת אין לה קדיש כלל בבה"כ ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. ע"ש סוף חלק י"ד. היא"צ יש לו כל הקדישים של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל רות ושל שיר השירים רמ"מ סי' פ' וכ"פ מ"א. ובכנסת יחזקאל שם כתב כל מה דחיוב כגון תפלה קדיש וקדיש של שיר היחוד וכן ברכי נפשי ופרקים מגיע לי"צ. אבל מגילת קהלת רות ושיר השירים יטילו גורל הואיל ואינם רק מנהג בעלמא המה דומיא לקדיש תהלים ושיר של יום ויטילו גורל. וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי מנהג. ובכנסת יחזקאל שם כתב דהיא"צ שהיה לו ביום ו' אין לו שום שייכות רק האבלים עם היא"צ שהוא בשבת יטילו גורל ע"ש. כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל הגורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לומר האחרים כבר הפסידו חלקם שנינו נטילו גורל. אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון. ב' או ג' שהטילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכים להטיל גורל מחדש ואותו שאמר קדיש ערבית אין בגורל ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון. אחד אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר כיון שלא באת אתמול זכיתי בהקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו הדין עם הב' והוא אומר קדיש ראשון ועל השני יפילו גורל. אמנם אם יש ד' יא"צ וג' באו אתמול. הג' אומרים כל התפלה קדישים והרביעי יאמר קדיש שיר של יום. ואם הרבה יא"צ שאף שיגידו כל הקדישים אין כדי לחלוק לכולם. זה שלא בא ערבית אבד זכותו. כל הפוסקים מסכימים אף דאחד יכול להתפלל והשני אין יכול. לענין קדיש לא הפסיד זה שהתפלל ואם שניהם יכולין להתפלל יטילו גורל מי ראשון ומי שני. ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והב' אומר לא כי אלא נפיל הגורל הדין עם הב' דיכול לומר אני רוצה להקדים עצמי למצוה. שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת בן הנהרג דוחה לבן המת. דכיון דנהרג ה"ל כפרה ובודאי שב בתשובה קודם מותו משא"כ במת מעצמו. כשיש בן ל' נותנים לו כל הקדישים. והקדיש של מזמור לאבלים. במקומות דנוהגים דתושב דוחה את האורח מ"מ פעם אחת יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש וכתב הש"ך דאם יש בן למ"ד אין לאורח קדיש כלל. הלומד בישיבה דין תושב יש לו. ומלמד אם אין לו אשה במקום אחר נקרא תושב. ועיין בכנסת יחזקאל מ"ש ע"ז. ולענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ככולו. ואע"פ שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע ואחד מת לו ביום א' שניהם שווים ביום השבת מי שאבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין למ"ד ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים מ"א בשם מהר"ן ובכנסת יחזקאל הקשה עליו דא"כ מי שאבל על אביו ואמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וזה ליתא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ומיישב כגון דאם הוא בן למ"ד שאז הקדישים של התפלה שלו ובני יב"ח אומרים תהלים קדיש וכדומה לו ואם אירע באיזה יום כמה יאר צייט שאז נדחה בן שלשים לגמרי מתפלה קדישים בזה י"ל דחולק עם האבלים בשאר הקדישים מצד אביו אבל בלא"ה לא יאמר קדיש כפל משאר אבל דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. בן ז' גדול שהולך בשבת לבה"כ דוחה יא"צ וכ"ש בן ל'. אך בן ז' קטן דין ל' יש לו ויש ליא"צ קדיש א' מ"ב סי' (ע"ב) [ע"ג] והש"ך סי' שע"ו כתב דאף לבן למ"ד יש קדיש אחד נגד בן ז' קטן והמ"א פסק דהקטן דוחה לבן למ"ד לגמרי רק ליא"צ יש קדיש א'. מי שבטלה אבילתו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' ודין קטן ז' יש לו מאחר שהולך כל ז' לבה"כ ויש ליא"צ קדיש א'. ואם יש בשבת קטן ז' וגדול ז' ויאר צייט אומר הגדול ב' קדישים והקטן קדיש א' שיאמר הגדול להקטן הקדיש הג' לא ממך קא שקלינא כ"א מן היאר צייט. בא"ז נסתפק אם הבן שבעה גדול עושה מנין בביתו אולי ישוה בשבת לבן ז' קטן ויש ליא"צ קדיש א' ואנן לא מחלקינן בזה ונוהגין כמ"ש. בן למ"ד יש לו כל התפלה קדישים ושאר האבלים בני י"ב חודש אומרים תהלים קדישים וכדומה לו. יאר צייט תושב ובן ל' תושב ליא"צ קדיש א' ערבית לבן למ"ד ב' קדישים שחרית. יא"צ אורח ובן למ"ד או בן י"ב חודש תושב ליא"צ קדיש א'. אורח בן למ"ד ויב"ח תושב יחלקו כל התפלה קדישים. יאר צייט תושב ויא"צ אורח דוחה התושב לאורח. יאר צייט תושב ויא"צ אורח ובן למ"ד תושב אז האורח יאמר קדיש א' שחרית מב' קדישים המגיעים לבן ל' ואין התושב יאר צייט יכול לומר ליא"צ אורח נגדך אני קודם דיאמר האורח לא מדידך שקילנא כ"א מבן ל'. אם יאר צייט תושב ויאר צייט אורח בענין תהלים קדיש שמטילים גורל היא"צ עם האבלים אם היא"צ תושב מוחל הגורל שיאמר היאר צייט אורח קדיש א' אין לאבלים לדחות כי נגדם אורח יאר צייט קודם אמנם אם הטילו גורל וזכו האבלים יאמר לי"צ אורח מזלי דידי גרם אך היא"צ אורח עמהם בגורל כי נגדם הוא כאחד מהם ובפריסת שמע לפני הפתח דהיינו המנין שעושים בעזרה שלפני הפתח אורח ותושב שוין אמנם קדיש של תהלים ושיר של יום ושאר מזמורים וקדיש אחר שיר השירים ורות וקהלת אין חלק לאורח כ"א ביא"צ כמו שכתבתי. נהוג עלמא ביום שפוסקין לומר קדיש בכלות י"א חודש אומר כל הקדישים מיהו אין דוחה ליאר צייט ולבן ל' ויפסוק מלומר קדיש יום או קודם ולא באותו יום שיהיה היאר צייט. למשל דאם מת ג' לחודש שבט צריך שיפסיק בב' טבת דהא הטעם דפוסקים שלא יחשוב אביו לרשע ואם יאמר ג' טבת יהי' יום א' בחדש י"ב חשוב חודש וכאלו אמר י"ב חודש ע"כ יאמר ב' טבת ויפסיק בזה היום וג' שבט יאר צייט. היאר צייט הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפי' בשנה ראשונה. אם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אין בידו למחות. אורח אחד שאמר קדיש א' באיזה בית הכנסת אין לו עוד קדיש בכל בית הכנסת של קהלה זו עד למ"ד יום. כל זה העליתי מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים ועיין בכנסת יחזקאל סוף חלק י"ד ועיין בספר אליהו רבה שהביא כמה דינים ושו"ת בענינים אלו.
(ו) ערב ובוקר אחר התפלה: הקשה הט"ז דאיתא בש"ס אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד והתפלה כנגד תמידין תקנום א"כ היה לנו להקדים פיטום הקטורת קודם תפלת י"ח עיין שם שהעלה ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פיטום הקטורת קודם ברוך שאמר עד כאן. והמ"א הקשה למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע ומיישב דאפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ע"ש. ובשל"ה כתב לאומרה בשחרית קודם התפלה ואחר התפלה. ובערב אומר קודם תפלת מנחה אבל לא לאחר תפלת מעריב דהא הקטרת קטורת פסול לאחר הדלקת נרות עיין כנה"ג ומ"א ובספר באר שבע.
(ז) השיר שהלוים: מצאתי כתוב דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא. דכוונת הטור לומר מכל יום שיר השייך לאותו יום וכ"כ הרמב"ם בסדר התפלה וכ"כ הכנה"ג ומ"א כתב נ"ל שכוונת הטור לומר המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת ע"ש ומסיק דבשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים. כתב השכנה"ג ראיתי מנהג בכל המקומות דבר"ח וחה"מ וחנוכה ופורים במקום השיר שהיו הלוים אומרים. אומרים שיר אחר מענינו של יום. בר"ח ברכי נפשי. בחה"מ דפסח הודו לה'. ובחה"מ דחג כאיל תערוג. ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובפורים על אילת השחר ותמה אני מי התיר להם לשנות השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום ע"ש שהעלה שלא לדלג השיר שהלוים היו אומרים בכל יום אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום והשיר מענינו של יום וכ"כ הרמ"ע סי' כ"ה. אלא מיהו איזה מקדים העלה שם דשיר של כל יום קודם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אבל בחנוכה אומר מזמור שיר חנוכת הבית קודם למזמור שהיו הלוים אומרים בכל יום משום פרסומי ניסא ע"ש ועיין מ"א.
(ח) שמא ידלג: עיין מה שהקשה הרב באר שבע במסכת כריתות דף מ"ו על הב"י סי' זה. וכ"ה בט"ז ובמ"א. ובתשו' שער אפרים סי' ט"ז רוצה ליישב הב"י ע"ש ואינו כן משמעות דברי הב"י דלהב"י משמע דאפי' לא נתן בתוכו עשב שמעלה עשן שאינו חייב מיתה ע"ש וזה הפך דברי הרב בעל שער אפרים וצ"ע ועיין בספר משנה למלך. ובספר מקראי קודש דף קכ"ה ע"ב. ובספר ברכת הזבח. ובפר"ח (ועי' בס' אליהו רבה שהאריך מאוד בזה). מי רגלים הנזכר בפיטום הקטורת כתב הכל בו יש מעין אחד ששמו מי רגלים. ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעין שם של בזיון ובבאר שבע האריך להוכיח דמי רגלים ממש קאמר ע"ש. ועיין בבני יעקב.
(ט) ומשתחוה ויוצא: מהרי"ל עשה ג' השתחוואות כשהלך ממקומו למול ארון הקודש. ובצאתו מפתח בה"כ בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה. ע"ש מ"א.
משנה ברורה
(ה) לצאת מביהכ"נ וכו' - דכיון דהעולם מתקיים ע"ז צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולפי מה שביארנו לעיל דנכון להדר לאמרם בציבור ממילא צריך ליזהר שלא לצאת מקודם אפי' אם ירצה לאמרם בפני עצמו אם לא בשעת הדחק:
(ו) קדושה דסידרא - הוא קדושת ובא לציון:
(ז) עלינו - מ"א כתב בשם האר"י שיאמרוהו אחר כל הג' תפלות וכן נוהגין במדינתנו מלבד בבתי כנסיות גדולות שמתפללין תפלת מעריב סמוך למנחה (ועיין לקמן סימן רל"ה) אין אומרים עלינו אחר גמר תפלת מנחה דעלינו שיאמרו אחר תפלת מעריב קאי גם אמנחה [מגן גבורים בשם סדר היום] ויש כמה נוסחאות בעלינו והובא בא"ר ואין לשנות שום נוסחא כי כל נוסחא יש לה יסוד [שם]:
(ח) בכונה - ויש לומר עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו' [מ"מ]:
(ט) ואנחנו כורעים - וצריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר ח"ו:
(י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:
(יא) יכול לאמרו אם אין וכו' - ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו ע"ז. ומסתברא דכ"ז הוא לענין קדיש יתום מפני שקדיש זה מיוחד ליתומים אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל שמא יקפידו ע"ז:
(יב) ויש לומר וכו' - מפני שהקטורת היו מקטירין פעמים בכל יום כמ"ש בתורה:
(יג) ערב - היינו אחר תפלת מנחה או קודם לה דהקטורת לא היו מקטירין בלילה:
(יד) ובוקר אחר התפלה - וצ"ע למה אנו אומרין אותה בשבת ויו"ט אחר מוסף והלא הקטורת קודמת למוספין לכו"ע והיא שייכא לקרבן תמיד ואפשר דכונתנו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבים איתא שהטעם להבריח הקליפות ובשל"ה כתב לאמרו קודם תפלה ואחריה:
(טו) ואומרים השיר וכו' - עיין במ"א שמסיק דכונת הרמ"א לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום (דהיינו שביום א' היו הלוים משוררים לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו' עד סוף המזמור וכן בכל יום המזמור השייך לו) אבל אין כונתו שיאמרו משנת השיר שהיו הלוים אומרים וכו' אכן נוהגין העולם לומר משנה זו אחר פטום הקטורת כמו שנדפס בסידורים:
(טז) שחרית לבד - אף דבמקדש היו אומרים שירה על נסכי היין גם על תמיד של בין הערבים אכן מפני שכמה פעמים היו הכהנים טרודין והיו מביאין הנסכים של בין הערבים בלילה ובלילה אין אומרים שירה לפיכך נוהגין לומר השיר בשחרית לבד. ואיזה מזמור נוהגין לומר ביו"ט לשיר של יום יבואר אי"ה לקמן בהלכות יו"ט:
(יז) שמא ידלג - ובב"י מפקפק בזה דהלא אין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקין נוהגין לאמרו בכל יום [מ"א] ויש שכתבו דאותן שאין אומרין רק בשבת אין מרגלא בפומייהו כ"כ יאמרו מתוך הסידור:
(יח) ומשתחוה ויוצא - דבמקדש נמי כשגמרו העבודה היו משתחוין ויוצאין ועיין במ"א: