שולחן ערוך חושן משפט קעה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קעה · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

שני אחים שחלקו ואח"כ בא אח שלא היו יודעים בו בטלה החלוקה ואפי' שהי' להם שלשה שדות ונטל כל א' מהם אחת מהן והשלישית חלוקה ביניהם וכשבא האח השלישי נפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל א' מהם בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל כל החלוקה ויפילו גורל אחד לכולם ואפי' נתרצה האח השלישי ליטול מעט מזה ומעט מזה בלא גורל אפי' הכי יכול כל א' מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נפל חלקו באותו כו':    כגון שכתבו השלשה שדות בשלשה קלפים ונטל האח הבא עתה א' מהקלפים והיה כתוב בו השדה שנחלק ביניהם לא אמרי' הרי נסתלק זה בשדה זו וישאר כ"א בשלו דכאן שבאו ליטול מה שירשו מאביהם שאני.

ש"ך - שפתי כהן

(ב) שני אחים שחלקו כו' כ' בהגהת אשר"י ס"פ הכונס אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והור' ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב לבני בר זיזא הגדולים והחצי יהא מונח עד שיגדילו הקטנים וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שע"פ ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל והמעשה הזה הוא בירושל' הובא ברי"ף סוף פ' הכונס וז"ל שם מהו דיימרון דקיקי' לרברבי' נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציא' מצאנו אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא שניתן לו מתנה עכ"ל ומשמע לי דר' יצחק פליג וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בירושלמי לשון א"ר פלוני דהוא פלוגתא וקאמר דאין חילוק בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו לבר זיזא מתנה וא"כ צריכים הגדולים לחלוק עם הקטנים ואפשר גם הגה' אשרי הבינו כן רק שפסקו דהגדולים לא יתנו כלום כיון דהוי פלוגתא בירושלמי א"כ ה"ל הגדולים מוחזקים וא"צ ליתן כלום לקטנים ולפי זה היכא דתפסי הקטני' בגוונ' דמהני תפיס' בפלוגתא דרבוות' אין מוציאין מידם החצי ומהרש"ל כתב בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל ובנים קטנים של בר זיזא אין להם דין עם הגדולים בעבור החצי' שהרי הוא כאילו ניתן להם מתנה או כמו שמצאו מציאה עכ"ל נראה שהבין דלר' יצחק נמי לא זכו הקטני' ומפרש לית בין דקיקיא לרברביא אין להם דין עם הגדולים או שהגיה לית דין במקום לית בין וכן הוגה באלפסו' החדשי' שנדפסו מקרוב אבל בכל ספרי האלפסו' הישנים איתא לית בין גם בהגהת מיימוני פי"ד מהל' נזקי ממון וכן בבעל העיט' בדיני פקדון דף מ"ח ע"א הובא הירושלמי הזה כן לית "בין כו' בבי"ת וכן הוא בירושלמי עצמו בפ' הכונס לית בין כו' וכן בירושלמי פרק כל הנשבעין אין בין כו' בבי"ת ומשמע כדפי' ועוד דאי כוונת ר' יצחק ג"כ לומ' דלא זכו הקטנים מאי חידש בזה ועוד דהל"ל בקצור הרי כמי שניתן להם מתנה ולאיזה צורך אמר לית בין דקיקיא לרברביא הלא מעיקרא נמי קאמר הירושלמי דלית לקטנים זכיה בממון של הגדולים ועוד דלשון כמי שניתן לו מתנה שבכל ספרי הרי"ף משמע כדפי' היינו שניתן לו לבר זיזא מתנה והיורשין חולקין בשוה דאל"כ הל"ל כמי שניתן להם מתנה ואע"ג דבאמת בירו' עצמו איתא להן ודאי דלשון להן יש לפרשו על היורשים ור"ל שאין זה כמו מציאה רק כמו שניתן להם להגדולים מתנה שיש גם לשאר האחין חלק בה אבל לשון לו אי אפשר לפרשו על הגדולים לבד רק על אביהן של היורשים שכוונת ר' יצחק לומר שמאחר שממון זה בא להגדולים מכח ירוש' אביהן הרי הוא כאלו ניתן לו לאביהן מתנה וא"כ גם הקטנים זכו בחציה ואם כן כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשי' גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכים ליתן לקטנים וכדפי' ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מנייהו (ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ס"ב) וכן בכל דוכתא היכא דאירע כה"ג כן נ"ל:


(ג) יכול לבטל כל החלוק' וע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה:

דין מצרנות



באר היטב

(ד) אחים:    עיין בש"ך שהביא מ"ש הג"א ס"פ הכונס עובדא דהירושלמי באריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא כו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק וכת' ז"ל א"כ כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשים גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להיפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכין ליתן לקטנים ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מינייהו וכן בכל דוכתי היכא דאירע כה"ג וע"ל סוף סימן ס"ב עכ"ל.


(ה) לבטל:    ע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה שם.



קצות החושן

(א) ואח"כ בא אח. כת' בהגהת אשר"י פ' הכונס וז"ל אריסא דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסא והי' לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והורה ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב להני בר זיזא הגדולים והחצי יהיו מונח עד שיגדלו הקטנים וכשמת ר"י ברבי יוסי בא המעשה לפני ר' חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שעפ"י ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל ובש"ך העלה דהוי ספיקא דדינא שהוא מחלוקת ירושלמי בזה ואם תפשו הקטנים אין מוציאין מידם ע"ש וקשה לי כיון דקי"ל דשותף חולק לעצמו במקום פסידא וכת' בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ה דאם הי' לשותפין חוב מקולקל אצל עכו"ם ואומר לעצמי אני מציל רשאי ע"ש. וה"נ החוב מקולקל ועפ"י ב"ר נתן לגדולים חלקם והיכי יכולין הקטנים לתבוע מן הגדולים ונהי שהי' ע"פ ב"ד בטעות דסברי שחצי חוב יהי' לקטנים כשיגדלו אלא כיון דלעצמו חולק אפי' בלא ב"ד כל היכא שהחוב מקולקל ואין לך חוב מקולקל גדול מזה ולמה אינו מציל לעצמו והיכא מהני אח"כ תפיסת הקטנים ותיקשי נמי למ"ר בירושלמי דאית להו חולק לטלייא. ונרא' דכיון דלשיקול הדעת לא מהני תפיסה וכמ"ש מוהרי"ק ובתקפו כהן סי' כ"ג ועמ"ש בסי' ק"ה סק"ד כיון דסוגיא דעלמא אזלא כאידך אלא דוק' היכא דנעשה עפ"י הדין הוא דקם דינא. מש"ה כיון דהוראת הדיין לא הי' אלא במחיצתן ולא קם דינא דר"י ברבי יוסי אלא במה שעשה מעש' ונתן לגדולים והרי הוא כמי שאין כאן אלא מחצית החוב והיכא דאין החוב אלא במחצית אין לו לשותף כח ליטול כל החוב לעצמו והתם בעובדא דר"י ברבי יוסי ה"ל שיקול הדעת כמבואר באשר"י פ' ז"ב ועמ"ש בסי' כ"ה סקט"ו:

ולפי"ז נרא' דהיכא דלא הי' שיקול הדעת אלא ספיקא דדינא ממש ותפס האחד מן היורשין חלקו בו לא מצו אינך יורשין לתפוס מזה שתפס דכיון דספיקא דדינא הוא ה"ל כמו חוב מקולקל כיון דלדברי אינך יורשין מגיע להם החוב מצי חולק לנפשיה ולומר לעצמי אני מציל:





▲ חזור לראש