שולחן ערוך אורח חיים עט ה

צואת חמור הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת דינם כצואת אדם וההולך בדרך אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים.

הגה: במקום דשכיחי חמורים:

מפרשים

מגן אברהם

עריכה

(יב) צואת חמור הרכה: נ"ל דהני מסתמן ריחן רע ולכן אפי' יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם:

(יג) אם אין הריח בא לו: משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי וצ"ע דבס"ד כ' אם יש בהם ריח דינם כצואת אדם משמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובאמת בטור כ' לעיל נמי ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח אך שהרב"י כ' דלאו דוקא קתני אלא ר"ל ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ול"נ דדוקא קתני דכיון שאין דינם כצואה א"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכ"מ בתר"י גבי צואת תרנגולים ולפ"ד הרב"י צ"ל דה"פ אם אין ריח בא לו א"צ לבדוק אם יש לה ריח רע דמסתמא אין בהם ריח רע ומ"ש נלע"ד עיקר:

באר היטב

עריכה

(י) הרכה: והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם. מ"א.

(יא) בא לו: אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ"ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא ר"ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ"א.

משנה ברורה

עריכה

(כה) צואת חמור וכו' והני מסתמא ריחן רע ולכן אפילו אם יזדמן פ"א שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א ועיין בבה"ל:

ביאור הלכה

עריכה

(*) צואת חמור וכו': עיין במ"ב מה שכ' בשם המגן אברהם וכ"כ הדה"ח אמנם לעיקרא דדינא יש לפקפק בזה די"ל דכל עיקר שחל עלייהו שם צואה אינו רק כ"א כשיצאו מן הבהמה היו מסריחין משא"כ כשמתחלה לא היה בהן ר"ר אין חל עלייהו שם צואה כלל ואינו דומה לצואת אדם דאסור שם בכל גווני ומה שהוכרח המגן אברהם לזה נראה משום דאל"ה מה חילוק יש להמחבר בין אלו ובין צואת שאר בהמה חיה ועוף הלא בכולם פסק המחבר בס"ד דאם יש בהם ר"ר דינם כצואת אדם וכ"כ המחה"ש דזהו טעם המגן אברהם וא"כ לפי מה דפסק אח"כ המגן אברהם בעצמו כהטור דצואת שאר בהמה חיה ועוף אינו אסור רק עד שיכלה הריח אין אנו צריכין לכל זה וצ"ע:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}