שולחן ערוך אורח חיים עט ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · עט · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש להרא"ש אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועלת לריח רע שלה:
מפרשים
גבוה י"ט. כ' מו"ח ז"ל והוא דאיכ' רוחב ד"ט על ד"ט כדפי' רשב"ם ר"פ בית כור דדוקא בזה הוא רשות לעצמו עכ"ל. ובאמת מצינו בריש הזורק (גיטין דף ע"ז) לענין גט דגבוה י' אע"ג דאינו רחב ד' הוה רשות לנפשיה. ונר' דלענין צואה דכאן יש לדמות לזה דהא אי' בפ' ח"ה דף נ"ו דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפי' פיסלא כמו דמהני לענין גט דהיינו י' גובה ואין רוחב ד' כדפירש רשב"ם התם ומבואר התם דכל שחשיב רשות לחלק לענין שבת כל שכן דמהני לענין הטומאה לעשות הפסק לטומאה א"כ ודאי לא חמיר טומא' מצוא' דג"כ הוה הפסקה ודוקא בההיא דבית כור בעינן י' גובה ורוחב ד' דשם הטעם דבעינן שיהי' באותה גוב' או עומק י' גובה ורוחב ד' כי צריך שיהיה על אותו הפסק שם שדה בפ"ע כדאמרינן שם בגמ' בפ' בית כור דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בפעם א' ויראוהו בשנים וג' מקומות משא"כ לענין חילוק רשות ודאי הוה חילוק אפי' באין רוחב ד' כמו לענין שבת דאע"ג דלענין הוצאה מרשות לרשות אינו חייב אלא מרה"י לר"הר מ"מ לענין חילוק רשות א"צ לזה ההפסק להיות שיעור של ד"א וגובה י' כמו בגט וה"נ לענין צואה אם היא עמוקה י' או גבוה י' אף ע"פ שאינו רחב ד' הוי שפיר הפסק כמו בגט כנ"ל:
(ה) במקום גבוה י': ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח):
(ו) בבית אחר: פי' בחדר אחר:
(ז) בצדה: פי' אצל הפתח:
(ח) כשאינו רואה אותה: ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע:
(ט) וי"א כי היכי וכו': צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות דלכאורה נראה דשרי להי"א וק"ו הוא מה כאן שעדיין הצואה מונחת במקומו מותר לקרות אף על פי שהריח בא לו ק"ו שהצואה חלפה ועברה, ועוד דבצואה עוברת פליגי אמוראי ואף דקי"ל לאיסור היינו כשהוא עומד ברחוב כנגדה אבל הכא היא חוץ לחדר לכ"ע שרי מיהו י"ל דשאני הכא כיון שהצואה היתה בחדר זה אסור לקרות עד שיכלה הריח וכמ"ש ס"ט וגם הרשב"א מפ' ריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עמ"ש סימן ע"ו ס"ב, ולכן יש להחמיר, מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה:
(ד) י"ט: והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש.
(ה) אחד: ר"ל בחדר אחד.
(ו) בצדה: פי' אצל הפתח.
(ז) אותה: ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א.
(ח) שלה: אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א.
(י) היתה וכו' וה"ה להיפך אם הוא היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים לסעיף זה:
(יא) במקום גבוה וכו' וגם שהוא רוחב ד' על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:
(יב) בבית אחר פי' בחדר אחר:
(יג) בצדה פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:
(יד) דוקא כשאינו וכו' טעמו דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:
(טו) רואה אותה ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח (או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל:
(טז) ואם יש וכו' וכדעה זו פסקו האחרונים:
(יז) לא מהני ר"ל ובעינן ד"א ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל:
(יח) ולא שינוי רשות ע"כ מי שמתפלל בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:
(יט) שלה אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]:
(*) אבל להרשב"א וכו': בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנ"ץ וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון:
(*) דוקא כשאינו רואה: והרהור מותר בכל גווני דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]:
(*) אותה: עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המגן אברהם וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר ובפמ"ג הקשה על דינו לפי מה שכתבנו לעיל בסוף סימן ע"ה מסקנת האחרונים לענין איסור ערוה דאפילו בעוצם עיניו אית ביה ג"כ משום ולא יראה בך וגו' ה"ה דאפילו בענינינו יש להחמיר בזה ולא שרי אלא בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו אמנם לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ע"ה דאפילו בערוה גופא אם הוא ברשות אחרת מותר לכו"ע בעוצם עיניו אין כאן שום קושיא ע"כ יש להקל בשעת הדחק ובלא"ה הלא הרבה תופסין כהרא"ש והוי ס"ס וכ"כ הדה"ח. והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג:
(*) לא מהני הפסקה: ר"ל מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק:
(*) ולא שינוי רשות: עיין במ"ב ס"ק י"ז מה שכתב דבעינן ד"א כו' הוא דעת הלבוש והגר"א והח"א והיש מקילין הוא הפרישה והא"ר והדה"ח והש"ש. והפמ"ג במ"ז ה' נשאר בצ"ע וכן במכוסה והריח נודף ג"כ דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש: