שולחן ערוך אורח חיים נו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · נו · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

יש לכוין בעניית הקדיש.

הגה: ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך (הגהות אשירי בשם אור זרוע כתב דלפירוש ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא ולפירוש ר"י אין להפסיק בין רבא למברך).

ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש.

הגה: ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. ומי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש עונה עמהם אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו' (הגהות חדשים במרדכי דברכות).

וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וגו' זכור רחמיך וגו':

מפרשים

מגן אברהם

(א) יש לכוין:    כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה:


(ב) ולא יפסיק:    כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל באבן העזר סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]:


(ג) בקול רם:    אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה):


(ד) ויש לעמוד:    כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל:


(ה) עונה עמהם:    פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד:


(ו) וכשמתחיל:    כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן:


(ז) ועתה יגדל:    והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר:

באר היטב

(א) הקדיש:    כתב בספר חסידים מעשה בחסיד א' שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטה משה סי' תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראח התלמיד שהיה לו כתם על מצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש.


(ב) למברך:    מברך בקמץ תחת הבי"ת ופת"ח תחת הרי"ש. לעלם בקמץ תחת חעי"ן. של"ה. ולעלמי בו' עי' ב"י והבאר היטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות האר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברך בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן.


(ג) קדיש:    איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושה או מודים וא"א לו לענות שניהם יענה איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב המ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע גם כן קדיש אחר התפלה עיין סי' ק"ט. ואם התחיל לענות קדושה לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח.


(ד) קדיש:    בד"מ כתב שמהרי"ל לא היה עומד לקדיש אך כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ השכנה"ג אני נוהג נמי כמהרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דהאר"י וז"ל שם מה שנראית הירושלמי שצריך לקום בעניית איש"ר טעות הוא כי אינו מהירושלמי ממש רק חכם א' עשאה ע"כ ועיין מ"ש המ"א ובכוונות איתא שם הג"ה וז"ל מה שמורי ז"ל היה נוהג הוא כי בכל הקדישים של אחר העמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוה. ומהר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד.


(ה) כח:    והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז.


משנה ברורה

(א) יש לכוין — כי אחז"ל כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ופירשו הראשונים דר"ל בכל כחו בכל כונתו ובכל איבריו דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב [הובא בב"י סימן קכ"ח] וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]:


(ב) הקדיש — נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש שהוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור (ביחזקאל לח) לענין מלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ויאמר הדלית דיתגדל ויתקדש בצירי כי הוא עברי ולא תרגום [עיין בב"י] ולא בשני שוואין כאלו התיו והגימל בשווא אלא הגימל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו. יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י וכפי' ר"י]. שמה בלי יוד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע שטוב יותר לומר במפיק ה"א. מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הריש. לעלם בקמץ תחת העין. ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח' לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה רק כ"ח תיבות:


(ג) ולא יפסיק — עיין בפמ"ג ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:


(ד) למברך — עיין במ"א ולפי דבריו גם בין יהא שמיה לרבא אין להפסיק:


(ה) בקול רם — שעי"ז מתעורר הכוונה וע"י קול זה מתבטלי' גזירות קשות ומ"מ לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא:


(ו) לשמוע קדיש — שעניית איש"ר הוא מצוה גדולה מאד. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך צ"ע [ח"א]:


(ז) ויש לעמוד — עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן:


(ח) דבר וכו' — וי"א שא"צ לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש לעמוד:


(ט) עונה עמהם — אפילו אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר אמן דאמן קאי על יתגדל דש"ץ אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא וכן לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמור עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים איש"ר יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:


(י) וכשמתחיל — כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כמבואר בריש סימן קכ"ה דצריך להאזין ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:


(יא) ועתה יגדל — והאר"י ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק:






▲ חזור לראש