שולחן ערוך אורח חיים לב טו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · לב · טו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אם לאחר שנכתבלד ניקב בתוך הה"אלה או המ"ם כשר אפילו ניקב כל תוכוח שהנקב ממלא כל החלללו אבל בירושלמי* משמע שגם בפניםלז צריך שיהא מוקף קלף. ניקבלח רגל פנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא"ש.
ניקבמא רגל הימינימב אם נשתיירמג* ממנו מלא אות קטנהטזמד* כשר* ואם לאו פסול*:
מפרשים
(ט) אם לאחר שנכתב — מנחות כט א לפירוש השני ברש"י, ולהרמב"ם בפרק ח מהלכות תפילין.
(י) בירושלמי משמע — בפרק קמא דמגילה הלכה א.
(כ) כשר להרא"ש — בהלכות ספר תורה, וכפירוש הא' שברש"י במנחות.
(ל) ניקב רגל הימיני — שם בגמ' דמנחות.
(ח) אפי' ניקב כל תוכו כו'. בפ' הקומץ ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. פירש"י תוכו רגל פנימי יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו גויל החלק שבתוכו ע"כ והרי לכל א' מהלשונו' קולא וחומרא דללשון א' יש קולא ברגל פנימי של ה"א שאפי' נשתייר כ"ש כשר ויש חומרא דלא מיירי מן הגויל שבתוכו כלל ממילא סמכינן אירושלמי שמביא הטור שגם מבפנים צריך להיות מוקף גויל. וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי וס"ל מבפני' אין צריך להיו' מוקף גויל והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בש"ע וש"פ שמביא רמ"א ס"ל כפי' בתרא ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירוש' דמצריך היקף גויל מבפני' ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפי' שזכרנו וכן נכון אלא דהטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומ' אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול:
(טז) אות קטנה: היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]:
ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי:
שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי:
אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול:
ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':
(לד) לאחר שנכתב וכו' — נקדים ב' הקדמות ואח"כ נבאר בעזה"י. א' כל אות צריך שיהא עליו צורתו הראוי לאותו אות וא"ל פסול ובזה אין חילוק אם לא נכתב כהלכתו או אם אח"כ נתקלקל. ב' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ובדין זה יש שני פרטים. א' דוקא אם לא היה מוקף גויל קודם כתיבה אבל אם לאחר כתיבה נעשה נקב או קרע סמוך לאות מבחוץ ועי"ז אינו מוקף גויל כשר וכמו שיתבאר בסעיף ט"ז בשו"ע. ב' דעת רוב הפוסקים דאין צריך להיות מוקף גויל רק מבחוץ להאותיות ולא בתוכן חוץ מהירושלמי שמחמיר בזה. ועתה נבוא לבאר השו"ע אם לאחר שנכתב ניקב וכו' הטעם דבפנים אין צריך להקפת גויל ולפ"ז אפילו אם הנקב קודם כתיבה כשר והאי דנקט אם לאחר שנכתב ניקב משום דלכתחלה אין לכתוב אפילו אם הנקב באמצע חללו ואין ממלא את תוכו אבל באמת אם עבר וכתב אפילו אם היה הנקב קודם שנכתב כשר וא"צ שום תקון:
(לה) בתוך הה"א — וה"ה שאר אותיות שיש להן ג' דפנות ויש חלל בתוכו אבל ך' פשוטה וכ"ש וי"ו וכדומה לאו תוך מיקרי:
(לו) כל החלל — ואפילו נגע הנקיבה באות גופא כל שנשאר שריטה דקה מבחוץ כשר דאין שיעור לעובי האותיות:
(לז) שגם בפנים וכו' — וא"כ דינו כמבחוץ אם היה הנקב בתוכו קודם כתיבה פסול ועיין בט"ז ובפמ"ג בשם הלבוש שיש להחמיר כהירושלמי. ודע דלהירושלמי צריך הקפת גויל בכל הצדדים מבפנים כמו מבחוץ ע"כ אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה אצל האות ועי"ז איננו מוקף גויל יש לגרור מעט מבפנים מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל ועיין בביאור הלכה סוף ד"ה אבל בירושלמי וכו':
(לח) ניקב — וה"ה אם נמחק קצת מהדיו ולא ניקב. ודוקא בה"א פליג הרא"ש ומכשיר אם נשאר כל שהוא בין למעלה מהנקב ובין למטה דסבר דאין שיעור להנקודה התלויה בה ואפילו אם כתב מתחלה רגל קצר כזה כשר להרא"ש אבל בשאר אותיות כמו חי"ת וכדומה גם הרא"ש מודה דהרגל השמאלי דינו כמו רגל ימיני:
(לט) מצריכין כמלא וכו' — ומיירי בענין שאין בו חסרון משום הקפת גויל כגון שניקב לאחר הכתיבה כדבסמוך סט"ז בסופו דאל"ה פסול אפי' אם נשתייר יותר מכמלא אות קטנה גם להרא"ש:
(מ) והכי הלכתא — מדבריו אלו משמע דלא להחמיר בלבד פסק כדעת ש"פ אלא דפשיטא ליה דהלכה כוותיהו וא"כ צריך להזהיר מאד להסופרים שנכשלין בזה. ובתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן לכאורה לא מהני שום תיקון אפילו התינוק קוראו לאות כיון שאנו רואין שאין לו צורת אות דבלא זה לא מיקרי ה' לפי דעת אלו הפוסקים וכדלקמן בסכ"ה ע"ש. ומ"מ נראה דיש להקל ע"י תיקון ודומיא שהקיל הפמ"ג בכף פשוטה שעשאו מרובע ע"י תיקון עי"ש:
(מא) ניקב — וה"ה אם נפסק האות בלא נקב או נמחק קצה האות ומיירי השו"ע בארכו וה"ה אם נפסק קצת מעביו בין ע"י נקיבה או ע"י מחיקה אם נשאר שריטה דקה שחור כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר דאין שיעור לעובי האותיות אלא דבניקב בין בעביו בין בארכו בעינן שניקב לאחר הכתיבה וכדלקמן בסט"ז [ממ"א ודה"ח]:
(מב) הימיני — של ה"א. כתב הפמ"ג נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' ל' פ' פשוטה צ' פשוטה קו"ף רי"ש או תי"ו או חי"ת [לכאורה בחי"ת בין רגלה הימיני או השמאלי] אם נשאר מהירך הימיני כיו"ד די בכך עכ"ל ועיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת האותיות באות ל' ופ' פשוטה וצ' פשוטה וקו"ף ובאות תי"ו:
(מג) אם נשתייר — היינו מהנקב לצד מעלה ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב אפילו אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קראה לאות כיון דאנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו וכמו שנתבאר בסמוך בשם הט"ז אבל אם נשתייר מהנקב ולמעלה [או מההפסק ולמעלה אם נפסק האות באמצע] כשיעור אות קטנה כשר ואין צריך להראותו לתינוק וה"ה אם כתב לכתחלה רגל קטנה קצרה כזה דכשר ועיין ביד אפרים ובביאור הלכה:
(מד) מלא אות קטנה — היינו יו"ד ובקוץ התחתון שלו לפי מה דפסק לקמן בסי' ל"ו בב"י דלא מיקרי יו"ד בלא קוץ התחתון:
(*) אבל בירושלמי: עיין במ"ב שכתב ודע וכו' ועיין בט"ז שכתב דין מחודש דאף להירושלמי אין פסול כ"א בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות ועיין בפמ"ג ובדה"ח דזה לא קאי רק לתירוץ א' של הב"י עי"ש אבל לתירוץ שני שלו שפסק המחבר כוותיה בסמוך סט"ז יהיה הדין להירושלמי אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה סמוך להאות אפילו במקצתו פסול ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה אמר נדבך ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול. ונ"ל פשוט שגם כונת הטור כן אלא דבא למעט במה שכתב כל תוכו לאפוקי היכא דניקב עצמיות תוך האות ולא נשארת רק כחוט השערה מוקף גויל חלק מכל צדדיו דכשר. ומדברי הירושלמי הזה נסתר סברת הדה"ח שרצה ליישב את דברי הט"ז סק"ח כי כתב שהטור סובר כתירוץ א' של הב"י ולכן בעינן דוקא כל חללו שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו. ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו כי אף שהט"ז כתב דאפשר שדעת הרמ"א כחומרא של ב' הפירושים המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא דדעתו להקל בניקב כל תוכו:.
(*) והכי הילכתא: עיין במ"ב סק"מ שכתב מדבריו וכו' וכן משמע בב"י ועיין בדה"ח בהל' קה"ת בדין כ"ו דמשמע מדבריו דמטעם ספיקא דדינא החמיר הרמ"א ולדבריו שם ניקב כל חללו וניקב רגל השמאלי עד שלא נשתייר בו כמלא או"ק חד דינא אית להו אבל המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא מדבריו דמסכים לדעת המרדכי דמקיל בניקב כל חללו א"כ ממילא רגל השמאלי שוה לרגל ימיני לפסול כידוע להמעיין בפוסקים דהא בהא תליא לבד מהב"ח שכתב דהטור מיקל בשניהם:.
(*) ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו': עיין במ"ב בסקמ"א שכ' שם דינא דהמ"א שהביא בשם הר"מ דאם נשאר בעובי האות כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר וכתבנו ע"ז הטעם דאין שיעור לעובי האותיות כ"ז כתבנו לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן זה סקי"ו ע"ז דאם נשאר שריטה דקה שחור די בכך משמע לכאורה לפ"ז דאפילו כ"ש כשר ולא יתכן לפ"ז לשון הגמרא להר"מ דהכי איתא שם ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא או"ק כשר וא"ל פסול משמע להדיא דאפילו נשתייר כ"ש פסול. אך באמת זה אינו מוכח כ"א לפי שיטתו דהמאירי משא"כ לדידן לא מיירי הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו עיין בפמ"ג שם ואין צריך שישאר בזה האות כמלא או"ק מ"מ צ"ע אחרי שהמ"א הביאו:.
(*) מלא או"ק: ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני:.
(*) כשר: עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו:.
(*) ואם לאו פסול: ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך:.