שולחן ערוך אבן העזר לז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אבן העזר · לז · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה. אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך, מקבל האב קידושי בתו מיום שתיוולד עד שתבגר; ואפילו היתה חירשת או שוטה וקידשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכאן, אם מסרה אביה לקידושי ביאה, אינה מקודשת.

הגה: יש אומרים דאין קידושין תופסין בנפל, ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אחר כך אחותו, צריכה גט (אור זרוע):

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) וכן הוא זכאי במציאת' וכו':    ואם נתנו לה מתנ' יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא' מידי דהוי אאשה שג"כ במתנ' הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה:


(ב) דאין קדושין תופסין בנפל:    והא דאמרי' בירושלמי דבת יום אחד מתקדש' היינו בידוע שכלו לו חדשיו או בשהה שלשים יום אחר הקידושין דאגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ונראה דאף בנפל ספק קידושין הוי ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכין גט מספק ועיין לקמן סוף סי' מ' דגם בהוכר העובר מקודשת לדעת הרמב"ם:

בית שמואל

(א) וקידושיה לאביה:    ילפינן מקר' ויצאה חנם ובמציאה אמרינן הטעם אי בעי מסר אותה למנוול ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקד' אותה אף על גב בפרוטה יכול לקדש והמותר הוי מתנה מ"מ זוכה אביה יש למילף מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה וכ"מ בתו' פר"ש דף מ"ו שכתב אין למילף מציאה דשייך לאביה מן כסף קידושין משום מציאה מטריח את עצמה להגביה א"כ מתנה שפיר יש למילף, אף על גב דכתבו שם בסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו א"כ גם מתנה אין למילף דהא בל"ז צריך ישוב בתוס' למה לא כתבו בתחילת דבריהם למילף מציאה מן קדושין שאני קדושין דיוצאת מרשותו אע"כ פרכ' זו לא כתבו אלא בסוף דבריהם לענין מה הצד אז פרכינן כל דהו וכן ראיתי בחדושי מהרש"א, וכ"ז איירי כשהיא אינה סמוכה על שלחנו כמ"ש בתוס' שם דף מ"ו וע' בחושן המשפט סי' ע"ח:


(ב) קידש אח"כ:    עיין פ"ג דנדה מבעי' שם בהמה במעי אשה מקבל אביה קדושין מהו נ"מ לאתסורי אחותו וקאמר עד כאן הביאה לר"ז לידי גיחוך מי קא חי ולכאורה ק' מנ"ל משום גיחוך קאמר דלמא שפיר מבעי' ליה לענין אם אביה קיבל קידושיה וגם קידש אחותה ומבעי' ליה אם תופסין קידושי אחותה ובתו' שם מבואר אף ע"ג שאינו חי היינו שאינו בר קיימ' אבל חי איזה ימים א"כ מבעי' ליה אם קידש אחותו בעוד שהי' חי, ומזה נראה כל כה"ג כיון דא"י לחיות אף על גב שחי לפי שעה לא הוי ולד ובודאי תופס הקדושין מה שהוא מקדש אחותה בעודה הנפל חי ולא כח"מ שכתב דהוי ס"ק מיהו דוק' בנפל ודאי כמ"ש בסימן קנ"ו, ורש"י פי' שם מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה וק' למה לא מוקמינן הבעי' שקידש אחותה בעוד שהיה אותו ולד חי ואפשר רש"י ס"ל דאינו חי כלל, (שוב ראיתי הראיה מתו' יש לדחות אלא יש להביא ראיה המקשן דמנ"ל להביא ראיה דאינו חי אפילו שעה אחת מדר"י אמר רב דלמ' יכול לחיות שעה אחת אלא כיון שאינו דבר המתקיים אין אמו טמאה אבל לענין קידושין שפיר מבעי' ליה אם באותו שעה קידש אותו ולד ואחותו אלא ודאי דאין קידושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קידושין גמורים הם לפ"ז שפיר ק' על רש"י למה אינו מפרש הסוגי' בכה"ג):


באר היטב

(א) במציאתה:    כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק.


(ב) בנפל:    עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש.







▲ חזור לראש