שולחן ערוך אבן העזר ה יג

הרי שכפה את האדם ושיסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה, או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש, אינו לוקה עד שיסרס בידו. וראוי להכותו מכת מרדות:

הגה: אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס ע"י זה, וכל כיוצא בזה, דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פ' במה בהמה):

מפרשים

בית שמואל

עריכה

(טו) מותר ליטול כרבלתו: הטעם דאין מסרס אותו רק ע"י זה מתאבל על שניטל הודו וע"פ כל כתבי ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליהם זכרים:

ליטול כרבלתו בפסקי מהרא"י סי' ק"ח כתב בזה דאין כאן משום צער ב"ח כיון שיש לו ריוח בדבר וכעין (זה) כתב הרמב"ן סימן קי"ח בט"ז בשם התו' לענין בל תשחית ואין זה דומה לההיא שזכרתי בסמוך דע"י מעשה שלו מסתרסת הנקבה ויש איסר דשם אינו מרויח בדבר אע"ג דמסתרסת ע"י זה כו' משמע מזה דכל שהסירוס ממילא מותר וכדמסיק כיון שלא מפסיד באיברי הזרע ותימא לי שהרי שם בפ' ח' שרצים דף ק"י פירש ר"י בהדיא דאפי' הסירוס ממילא אסור וההיא דנטילת כרבלתו לא נעשה סריס ע"י זה אלא דרמות רוחי' הוא דנקטי' ליה פירש רש"י שהתרנגולת מתאבל על שניטל הודו ואינו משמש ובפסקי מהרא"י שזכרתי לא יליף מזה רק שאין כאן צער ב"ח וצ"ע:

באר היטב

עריכה

(יב) מכת מרדות: הוא י"ג מכות מהרא"י בביאורו רש"י ס"פ כי תצא. ומ"א באורח חיים סי' תצ"ו כתב עליו וברמב"ם לא משמע כן. ועיין רש"י בחולין דף קמ"א ע"ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע"ש.

(יג) כרבלתו: הטעם דאין מסרס אותו רק עי"ז מתאבל על שניטל הודו. ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליה זכרים שם.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}