שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ענין רנג:

עוד שם על ענין המתנ' הנזכרת למעל'. כל החרדה הזאת שהי' חרד האפטרופוס לא היתה אלא שהי' חושש שהמקבל המתנ' יזיקנו במתנ' הנעשית בגופן שלהם ע"י האומו' וכיון שנשבע מקבל המתנ' שבוע' חמורה שאין בידו שטר עולה בערכאותיהם נסתלקה החרדה ונאמן הוא בשבועתו דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ולא חציף כולי האי לישבע שאינה בידו ויוציאנה אח"כ שאם היתה לו מתנה בגופן שלהם והיא בטלה בדיננו כיון שאין בה כתבו בשוקא וחתמוה בברא אפילו עשאה גדול הי' מן הדין לכופו לבטלה כדין מי שיש בביתו דבר המזיק כגון כלב רע וכיוצא בזה שמנדין אותו עד שיסלק הזיקו וכן אם היתה לו מתנה בערכאו' ויכול לתבוע בה והיא בטלה בדיננו הרי הוא דבר מזיק אבל א"צ לכל זה אחר שנשבע וכיון שהאפטרופוס בטוח מהערכאו' אין לו לחוש על מתנה שנעשית בעידי ישראל לפי שהיא בטלה מעיקרא וכחרס הנשבר היא חשובה שלא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנ' פחות מבן כ' אלא משום אומדן דעתא שמפני הנאה שהגיעה לידו נתן לו אותה מתנה ואומדן דעת הוא שלא יתן אדם כל נכסיו מפני הנא' מועטת ושכר שיחה נאה שהרי הוא מודה שלא ההנהו בממון אלא בהדרכה ובהישרה ובעצה ואם מפני הנא' זו נתן כל נכסיו שטות' יתירתא היא ורב נחמן בטל מכירה שמן הדין הית' קיימת מפני שטות' יתירת' דחזא בי' דהוה משחרר עבדיה ואי זו שטות יותר גדולה ממי שנותן אשר הורישו ה' וישאר עני מחזר על הפתחים מפני שכר שיחה נאה ואפילו נתן לו הנאת ממון זה לא קיימו חכמים והאו' זה הוא שוטה יותר מנותן המתנ' וכבר כ' הראב"ד ז"ל שפחות מבן כ' שנתן כל נכסיו מתנתו בטל' וכ"כ העטור שאפי' הגדול שנתן נכסיו יכול לטעון קודם שהגיעה ליד המקבל טענות המבטלו' המתנ' כגון מתנה טמירת' וכיוצא בזה ולפ"ז אפי' הי' זה גדול כיון שלא הגיעה המתנ' ליד המקבל יכול לטעון לא נתתי לך נכסי ע"מ לקבלם ודבר זה פשוט הוא וא"צ להרבו' ראיו' ע"ז והוא כמ"ש הפילוסופים מושכל ראשון שא"צ מופת שאין בכל העולם חכם אפילו פתי וסכל שלא יכיר שמתנ' זו היא בטלה מעיקרא. ועוד שלא ראינו שהישירו והדריכו אבל נתן לו עצה נבערה לו' כי אביו צוהו לפני מותו לתת לאמו תוספת וצדא"ק שלא כדין והדברים הם שקר מפי עדים נכונים שלא הד"מ ואיך נאמר כי הוא הדריכו בעצה והיא נבער' להפסידו ממונו לתתו לאמו שלא כדין ואפילו מתנה מועטת היה ראוי לבטלה לפי שזה אע"פ שהגיעה לכלל שנים. וחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול זהו אם העדים בקיאי' בהלכה בשיעור השערות אם הגיע כדי לכוף ראשן לעיקרן ואם יש בהם גומות שלא היו שם לפני הפרק שלא יהיו שומא וכל אלו הדברי' לא נמסרו אלא לבקיאים בהלכ' ומועטין הם החכמי' היודעי' זה ואיך תקובל בזה עדות עדים שאינן בקיאין בהלכ' וכל אלו הם חששות להעמיד ממון על חזקתו ולפי מה שהוא מודה שלא קבל מתנה זו ע"מ שתהי' שלו אלא כדי להציל עשוק מיד עושקו א"כ בטל' היא מעיקרא ודומה זה למי שנותן כל נכסיו לבנו ולאשתו שלא עשאם אלא אפטרופא וזה מאומדן דעתא ובנדון הזה אין אנו צריכין לאומדן דעתא שהרי הוא מודה שלא קבל אלא כדי שיהי' אפטרופוס והיא בטלה ואם הנותן אינו רוצה שיהי' אפטרופוס שלא נסתלק כחו האפטרופוס הזאת ואפי' נשבע שלא יסלקנו יכול להשאל על שבועתו ואפי' קבל זה בקנין הוא קנין דברים ואינו כלום וכבר אחז"ל (נדרים מ"ח ע"א) כל מתנה שאינ' שאם הקדישה (אינה) [תהא] מוקדשת אינ' מתנ' וכבר הודה שלא נתן לו כל נכסיו להקדישם אלא כדי שיוציאם מיד האפטרופוס להציל מיד עושקו ולהחזיר' לו וזה אינו רוצ' שיטרח בשבילו כי האפטרפוס קבל עליו ד"ת ומה לו להתעבר על ריב לא לו זה או' לו מה שאומרין לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך וכן זה או' לו איני רוצ' השתדלותך להוציא הממון מיד האפטרופוס ולא שתתנם לאחרי' שאמרת שתתן אותם למקום הראוי ומי יותר ראוי ממני לא ארצה ליטלם אלא מיד מי שמסרם אביו אליו וכיון שנתברר שהמתנ' היא בטל' מדין מתנה וגם מדין הרשאה ואפטרופסות א"כ הרי הוא שטר אמנה שאסור להשהותו ואם המקבל הוא מהכשירים ראוי לו לקרעו ולא יעבור על לאו של דברי קבלה דואל תשכן באהליך עולה. העול' מכל זה שהיורש הזה או מורשה שלו יכול לתבוע ממון מורישו מן האפטרופוס ומקבל המתנ' אין לו דין ודברים בזה מן הדין וכל בי דינא דמזקיק לי' לקיים מתנתו לאו דיינא הוא.