שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רלט
ענין רלט:
הדברים נראין מהעדיות שראובן חבל בשמעון בהכאה באבן או באגרוף ופצעו בפיו ויצא ממנו דם. וראו שאחר החבלה נפלה שנו אלא שלא העידו בבירור שראובן הפילה ודעו שאין מזיק זה לענין הדין לפי מה שאודיעם כי אין דייני בבל רשאין לדון מן הדין בנזקי איברים וכל מה שהם רשאים לדון הוא שבת ורפוי רק שבתו יתן ורפא ירפא. אבל נזק שהוא דמי איברים וצער ובשת אין דנין זה אלא דייני ארץ ישראל. כבר כתב זה הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין אבל כתבו הגאוני' ז"ל כי החובל בחברו בין חסרו אבר בין פצעו והוציא ממנו דם מנדין אותו עד שיפייס חברו בדברים או בממון כפי מה שיראו ב"ד על כן זה האיש חייב נדוי ולא יפטר מהנדוי עד שיפייס חברו כפי מה שיראו זקני הקהל וכשיראו זקני הקהל שהוא נתן לפי ראות עיניהם יתירוהו מהנדוי וראוי הוא לכך מפני חלול שבת להכות באבן שהוא אסור לטלטל ואינו נפטר מפני שכרותו אם לא הגיע לשכרותו של לוט. וזה האיש אע"פ שחבל בשבת ואלו נתחייב מיתה הי' נפטר מהממון כדאמרי' בפ' ואלו נערות (ל"ז ע"א) ובפ' ואלו הן הלוקין (י"ג ע"ב) משום דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל זה מפני חבלה זו אינו חייב מיתה מפני חלול שבת והא דאמרי' (שבת ק"ו ע"א) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כבר פיר' הראשונים ז"ל דהיינו בחובל וצריך לדם והיא מלאכה הצריכה לגופה. ואע"פ שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם ז"ל כבר הקשו עליו האחרונים ז"ל. מ"מ הנדוי הוא ראוי בין משום חלול שבת בין משום חבלה גופה אפילו היתה בחול. והאשה ששלחה ידה והחזיקה בזקנו תקנסו אותה שמן המאור על אשר העיזה פניה להכנס בין האנשים לתלוש שערו של איש. ואם לא תשמע אליכם תנדוה בקהל עד אשר תשמע לכם והש"י ברחמיו יטע שלום ביניכם. ושלום: