שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רי
שאלה רי:
עוד שאלת מי שנשבע לתועלת חברו כגון מי שקבל עליו בקנין בכח חרם ונדוי לפרוע לחברו חוב שעליו לזמן ידוע וקבל עליו שלא יהיה ניתר מהחרם והשבועה כסברת הפוסק בזה להחמיר כהראב"ד ז"ל מההיא דצדקיה אם לא אלתי אשר בזה וכו' ואח"כ התירו לו החרם והשבועה בזה אני שואל אם הותר החרם והשבועה ויכול לעכב בידו הפרעון ואין עליו משפט החרם או אם הוא עדיין בחרמו ובאלתו. ואם עכב בידו הפרעון לזמן שקבע הוא עובר על החרם כיון שקבל עליו סברת הפוסק בזה להחמיר. ואם אפשר בהתרה אפי' לדעת המחמיר. מאי תקנתיה למקבל עליו בחרם שלא יכול להיו' ניתר:
תשובה: דבר פשוט הוא שהנשבע לפרוע לחברו או קבל עליו בחרם לפרעו בזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו שאין להתירו ואם התירו אינו מותר דהכי אמרי' בנדרים בפ' ואלו מותרין (כ' ע"א) דתניא התם מי שנזר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימי' שנהג בהם היתר ואלו היה ההיתר היתר בדיעבד למה ינהוג איסור והלא הנדר כבר נעקר שהחכם עוקר הנדר מעקרו אלא דקאי שההיתר אינו היתר שהמתירין עשו שלא כהוגן וקנסי' לי' דהכי אמרי' התם (שם) דבי דינא דמזדקיק לי' לא עבדי שפיר ומשמתינן נמי לההוא (בדינא) [ב"ד] כדאיתא התם. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' נזירו'. וכן הרמב"ן ז"ל באגרת משפט החרם. וא"ת מאי שנא מנשבע מדבר ואכלה דאמר אמימר בפ"ג דשבועו' (כ"ח ע"א) דאפילו אכלה כלה ואפי' כפתוהו על העמוד ללקו' ועדיין לא לקה נשאל עלי' וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהל' שבועו'. בזה נ"ל דלא אמר אמימר נשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שאי אפשר לקיימו כגון הנשבע על הככר ואכלה וכי אמרי' דמחמרי' עליה היינו בדאיפשר לו לקיים נדרו כגון הנודר בנזיר. ומכאן נלמוד שמי שקבל עליו בשבועה או בחרם לפרוע לזמן ועבר הזמן ולא פרעו וחל עליו החרם שאם התירוהו אינו מותר ומנדין ההדיוטות המתירין אותו וזה פשוט הוא. והשאלה אינה אלא אם קודם שעבר הזמן רוצה להשאל אם נזקקים לו לכתחלה להתירו ואם התירוהו בדיעבד אם הוא מותר. ולענין אם נזקקין לו דבר פשוט הוא שאסור מדקאמרי' בפרק ר' אליעזר בנדרים (ס"ה ע"א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרימה אמר לו במדין נדרת לך והתי' נדרך במדין. וכן אמרו בירוש' (נדרים פ"ה ה"ד) הנודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו. וזה דבר פשוט הוא ואין השאלה אלא אם התירוהו אם הוא מותר ובדיעבד אי הוי היתר. וי"א בדיעבד הוי היתר מדאמרי' בפ' השולח (ל"ה ע"ב) לענין אלמנה הנודרת ליתומים וליחוש דלמא אזלה גבי חכם ושרי לה משמע אפילו בנדר שהוא לתועלת היתומי' אם התירו חכם הוי היתר. וכן יש להוכיח מצדקיהו שהי' צדיק גמור כדמוכח בסנהדרין בפ' חלק (ק"ג ע"א) ובערכין (י"ז ע"א) שבקש הקב"ה להחזיר עולמו לתוהו ובוהו מפני דורו של צדקיהו עד שנסתכל בצדקיהו ונתישב' דעתו. וכן בפ' ואלו מגלחין (ט"ז ע"ב) אמרו מה כושי משונה בעורו כך צדקיהו משונה במעשיו לשבח שהי' צדיק גמור ומאי דכתיב בי' ויעש הרע בעיני ה' שהי' בידו למחות ולא מיחה. אבל הוא בעצמו צדיק גמור הי' אפ"ה סמך על סנהדרין שהתירו לו נדרו שלא בפני נבוכדנצר אע"פ שהנדר היה לתועלת נבוכדנצר. ומכאן נראה שהנשבע לחברו לפרוע לו תוך זמן והלך לחכם להתיר נדרו אע"פ שאין ראוי להתירו לכתחלה. אם התירו בפתחים וחרטה כדינו שהוא היתר. ומה ששאלת אם יש תקנה בזה כשיקבל עליו שלא יהא ניתר מהחרם כדעת הפוסק בזה להחמיר ואומר שאפילו בדיעבד לא הוי היתר ואח"כ נשאל והתירוהו אי הוי היתר בזה יש לומר שכיון שקבל עליו דינו של המחמיר שאין לו לעבור על דבריו דהרי קבלו עליו כרבו ואסור לעבור על דבריו. ואם עבר על דבריו ונשאל והתירוהו לעבור על דברי רבו שאין ההיתר היתר והחרם עליו דבר זה איפשר לדמותו לבני העיר שקבלו עליהם דברי רב אחד שהמתיר כנגד אותו רב חייב נדוי מדאמרי' בסוף פ"ק דשבת (י"ט ע"ב) ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון ושמתיה רב המנונא משום דאתריה דרב (הונא) [הוי] ובאתריה דרב לא הוה לי' לאורויי כר' שמעון ודין היחיד בזה אם קבל עליו כדברי מחמיר אחד דינו כדין בני העיר שלא לעבור על דבריו. עוד יש תקנה אחרת שהוא נותן רשות לבעל דינו להכריז עליו שהוא מנודה אם לא יפרענו בזמן בלא רשות ב"ד והרי הוא כמו ב"ד שכותבין פתיחה על מי שהוא מסרב לבא לב"ד כמו שהוא נזכר בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ב ע"ב) וכן נוהגין בספרד. ועוד יש תקנה אחרת שהוא יקבל עליו שיהי' מוחרם כשילך אצל החכם להתירו שבשעה שהלך אצל חכם יחול עליו על שהלך להשאל על זו החרם. ואם יקבל עליו כן שוב אין לו היתר. לפי שזה החרם לא יחול אלא אחר שילך אצל חכם להתירו. וכיון שאינו חל אלא אחר שילך. אי אפשר להתירו קודם שילך. לפי שאין חכם מתיר הנדר אלא א"כ חל הנדר דהכי אמר רב פפא בנדרים בפ' ואלו נדרים (צ' ע"א) וקי"ל כותי'. ויותר נקל מזה ישבע על דעת רבים ועל דעת המקום בלא שום פתח היתר ואז אין לו הפרה ואין להאריך בזה. שהרי מורגל הוא בפי הכל בשטרותיהם. וכן תרגיל עצמך ותצא ידי כל הספקות ומיהו מי שיקבל עליו לפרוע בזמן פלוני בחרם ועבר הזמן ולא פרעו חייב לנהוג נדוי. ואם טוען שאין לו לשלם ישבע ויתירוהו מהנדוי וכשתשיג ידו יפרע. ושלום: