שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/מז
שאלה מז:
והראן:
על אלו האנוסים שהם נושאים נשים אנוסות בחופ' וקדושין אם תצא איזו אנוסה להכנס בבריתנו ויהי' בעלה חי אם יהי' דינה כדין עכו"ם או כדין יפת תואר שאין אישות לעכו"ם או לא. ואם יהי' זה הדין נוהג במי שהוא ערל שנולד אחר השמד או במי שאחר שנשתמד נשא אשה אלו הן דבריך:
תשובה: אין בין ישראל למשומד בענין זה כלום דקי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בפ' נגמר הדין (מ"ד ע"א) וכדאמרי אינשי אסא קאי ביני חלפי אסא שמיה ואסא קארו ליה ואפילו גר שנתגייר וחזר לסורו הרי הוא כישראל לענין זה וכדאמרי' בפ' החולץ (מ"ז ע"ב) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר ביה כישראל משומד הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קידושין ואמרינן נמי בפ' עד כמה (ל' ע"ב) הגר שקיבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחד ואפי' נחשד לכל התורה כולה הרי הוא כישראל משומד נ"מ דאי קדיש קדושיו קדושין ואע"ג דאמרינן בפ' השולח (מ"ה ע"ב) דגר שחזר לסורו מין הוא אפ"ה אסיקנא דקידושיו קדושין כ"ש אלו האנוסים שהם תולעת יעקב ומתי יהודה שאם קדש אחד מהן את האשה שקידושיו קדושין ואפי' הנולד מהן בשמדותן והוא ערל כך הוא דינו כל שאמו אנוסה אפי' היה האב עכו"ם דקי"ל בפ' כיצד ביבמות (כ"ג ע"א) בן בתך הבא מהעכו"ם קרוי בנך כ"ש אם היה אביו ואמו אנוסים. והכי מוכח בפ"ק דיבמות (ט"ז ע"ב) דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא ושמואל לא פליג עליה אלא כיון דנשאו להם עכו"ם הולד כמוה כדאמרי' בפ' האומר בקידושין (ס"ח ע"ב) וכשאמם מעשרת השבטים מודה שמואל אלא משום דגמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו כלומר נבקע רחמן ונעשו עקרות כמו שפי' רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל בקדושין פרק האומר. ואף ללישנא בתרא דאמר התם (שם י"ז ע"א) לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים שנאמר בה' בגדו כי בני' זרים ילדו לאו למימרא דכל הנולדים ממשומדים עשאום עכו"ם גמורים אלא בנים שנולדו מאותן נשים של אותו הדור הוא שעשאום עכו"ם גמורים וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כיצד ביבמות. אבל בכל משומדים ובני משומדות הרי הם כישראלים גמורים לענין קדושין מק"ו בגר שחזר לסורו דהוי מין וכדכתיבנא ודבר זה ברור הוא שמשומד ואפי' בן משומדת שהוא ערל אם קדש ישראלית קדושיו קדושין גמורין כישראל גמור וכן בעל ה"ג ז"ל בסוף הל' קידושין כתב בר משומד דאתליד מעכו"ם אי מקדש לא תפסי ליה קדושין. משמע מדבריו דוקא דאתיליד מעכו"ם אבל בן עכו"ם דאתיליד ממשומדת תפסי ליה קידושין. ומה שיש לעיין בזה הוא שאם ישראל גמור נשא ישראלית גמורה ומת בלא בנים ויש לו אח משומד אם היא זקוקה לו אם לא. ומצאתי בה"ג בה' יבמות בלשון הזה שומרת יבם דנפלה קמי משומד לא משתרייא לעלמא עד דחליץ לה דהא בקדושתיה קאי דקי"ל דאי קדש תפסי ליה קדושין עכ"ל וכ"כ בעל הטורים ז"ל (באה"עז סי' קנ"ז) בשם רב שרירא גאון ז"ל. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בשם רב יהודה גאון ז"ל שהוא מחלק בזה שאם נשתמד אחר שנשאה אחיו היא זקוקה. ואם כשנשאה אחיו כבר היה משומד כתב דלא בעייא חליצה. ועוד כתב משמו שאם הבעל הוא משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה גם כן לחליצה. והרב ז"ל חלק על הגאון ז"ל בכל זה משום דאע"פ שחטא ישראל הוא. וגם בעל הטורים ז"ל (שם) כ' לא ידענא למה לא תהיה אשת משומד זקוקה וגם מה שחילק בין אם היה היבם משומד כשנשאת אם לאו עכ"ל ז"ל. נראה אם בשעת נישואין היו שניהם ישראלים ואח"כ נשתמד אחד מהם בין נשתמד הבעל בין נשתמד היבם זקוקה היא דבשעת נישואין אחי' היו ומפני שמדות אחד מהם לא פקעא זיקה דחיילא עליה. ואי איכא למימר דליכא זיקה. ליתה אלא כשהיה משומד בשעת נישואין בין שהיבם הי' משומד בין שהבעל הי' משומד ונשא' באונס או היתה משומדת כמוהו ונתאלמנה וחזרה בתשובה דאיכא למימר דכיון דבההיא שעתא דנשאה הוי חד משומד וחד ישראל לא קרינן בהו כי ישבו אחים יחדיו דכיון דנטמע בע"ז לאו אח הוא. ודבר זה נלמד מדגרסינן בפ' אין מעמידין (כ"ו ע"ב) המינים והמשומדים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין סמי מכאן משומד. והנלמד מכל זה הוא שכל שמורידין אותו לית ליה אחוה בהדן ואע"ג דסמי מכאן משומד היינו משומד לעבירה אחת כגון אוכל נבילות כדאיתא התם. אבל הנטמע בעכו"ם הרי הוא כמין ומורידין אותו וכיון שמורידין אותו אינו קרוי אח. ואף הרמב"ן ז"ל החמיר בזה בחידושיו בפ' איזהו נשך בבן הנולד ממשומד' והתיר להלוות לו בריבית משום דלא קרינן ביה וחי אחיך עמך דלאו אח הוא מהאי טעמא ולא דנו כדין תינוק שנשבה לבין העכו"ם. ובייבום דבעינן אחים יחדיו ה"ה והוא הטעם אם בשעת נשואין היה משומד. ובספרא לענין טומאת קרובים ומייתו לה בפ' נגמר הדין (מ"ז ע"א) דריש בעמיו בעושה מעשה עמיו והדברי' נראין שדין יבום ודין טומאה שוים הם דאחוה דהתם כאחוה דהכא וכיון דמשומד לא מיטמי ליה ול"מ אחוה ה"ה לא מיקרי אח לענין זיקה. והדברים כפשטן נראים דמסייעין אל הגאון ז"ל אלא א"כ נאמר מדאצטריך רחמנא למעוטי התם משמע דבכל דוכתא מיקרי אח והדברים מסופקין הם דאיכא למימר מדגלי התם ה"ה בכל דוכתא ונשאר מחלוקות זה אי איצטריך אי דגלי וכסוגייא קמייתא דיבמות ובמקומות אחרים. ומיהו אם בשעת נישואין היה ישראל ואח"כ נשתמד איכא למימר שהיא זקוקה ודילמא באחוה בשעת נישואין תלייא מילתא זה נ"ל להלכה. וזה שנאמרו הדברים בשם גאון ז"ל. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גיטין כתב ישראל שנשתמד לע"ז או מחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם לכל דבר ולא פיר' אם יכול לגרש כמו שקדושיו קדושין וכן אם יבמתו זקוקה לו. (הג"ה אמ"ה בפרק ראשון מהלכות ייבום כת' שאח משומד לעבודה זרה זוקק כך נראה לי) וכבר תמה עליו הר"מ הכהן ז"ל מ"מ אם שניהם הם משומדין ומת אחד מהם בלא בנים בלי ספק שהיא זקוקה לייבום דלא גרעי מעכו"ם נמולי' דאית להו חייס כדאיתא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (ס"ב ע"א) וכי היכי דאית להו חייס דאבות ה"נ אית להו חייס דאחוה וה"ה למשומדי' דאית להו חייס דאחוה בהדי הדדי והני מילי לענין יבום דבעינן אחוה אבל לענין קדושין לא תלייא באחוה אלא על ששמו ישראל וזה אע"פ שחטא ישראל הוא. ובפ' הגוזל קמא (ק"י סע"ב) אמרינן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אמרי התם נמי אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו וכו' טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ובודאי דבמשומד לא ניחא לה וזה סיוע אל הגאון ז"ל שלא יצטרך חלוצה לנופלת לפני משומד דודאי דאדעתא דהכי לא נשאת לו שהרי משומד הי'. ומה שחילק בזה בין נשאת לאחר שנשתמד לנשתמד אחר שנשאת לפי כשנשאת כבר ידעה שיכול להשתמד כמו הבעל וכמו שבהשתמד הבעל לא פקעי קדושין כן בהשתמד היבם לא פקעא זיקה. ואחר שהעלינו שקדושי משומד בבת ישראל הוו קדושין גמורים ה"ה בקדושי ישראל במשומדת הוו קדושין גמורים וה"ה בקדושי משומד במשומדת דטעמא דאע"פ שחטא ישראל הוא שייך בכולהו. ומה שיש לדון בענין שאלתך אינו אלא מפני העדות דקי"ל דהמקדש בלא עדים אין קדושיו קדושין ואפי' שניהם מודים דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בפ' האומר בקדושין (ס"ה ע"ב) וה"ה המקדש בפסולי עדות שאין קדושיו קדושין וכדאיתא במסכת סנהדרין בפ' זה בורר (כ"ו ע"ב ע"ש) וא"כ זה האנוס שקידש אנוסה זו אם קדשה בפני עידי ישראל צריכ' גט. ואם קדשה בפני עדים אנוסים דדכוותייהו אין קדושיו קדושין דודאי פסולים לעדות הם דלא גרעי מישראל בעל עבירות שהוא פסול לעדות שכיון שעמדו שם ברצונם ומתפקרים לעבור על דברי תורה בכמה דברים אפילו כשהן לבין עצמן כגון אכילת נבלות וחלול שבת מלבד השתחויתן לעבודה זרה אין ספק שפסולין הם לעדות דבר תורה והמקדש אשה בפניהם אינה מקודשת כלל ודבר זה אין בו ספק כלל:
ומה שיש לעיין בזה הוא שאם קדשה כדת משה וישראל בפני עדים אנוסים כמנהגם אם הוא אצלם מנהג קבוע ונשאה אח"כ כדרך נישואיהם שנושאין כדת העכו"ם שנטמעו בהם אם יש לחוש לנישואין אלו שבאו אחר קדושין כאלו שהן בפסולי עדות דאיכא למימר דכיון דגלו דעתן דלאו בתורת זנות קא נסבי להו כיון דמקדשי ובתר הכי נסבי אם כן איכא למימר דגמרי ובעלי לשם קדושת נישואין וכיון שיש ישראל כשרי' לעדות בעיר עמהם ויודעין שהם מתייחדין אמרינן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה וחיילי קדושין משעת בעילה דחזקה היא שאין אדם מחזר אחר קדושין ועושה בעילתו בעילת זנות ודמיא הא מלתא למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דקי"ל כב"ה שאם נתגרשה מן הנישואין שלבו גס בה שצריכה ממנו גט ואוקימנא בגמ' בפ' הזורק (פ"א ע"א) כשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עידי יחוד דס"ל לב"ה הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה ואם ראוה שנבעלה אפי' נתגרשה מן האירוסין צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואף ע"ג דבפנוייה בעלמא לא אמרינן הכי כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"י מה"ג הי"ט) וכן הסכימו עמו האחרונים ז"ל הכא כיון שהית' אשתו לא אמרינן דעביד בעילתו בעילת זנות ודכוותה הכא כיון שקדשה בפנ' עדים אנוסים דכוותיהו ודאי לשם נשואין נתייחד עמה ולא לשם זנות ומה שלא קדשה בפני עדים כשרים הוא לפי שהוא אומר שהאנוסים הם יותר כשרים בעיניו מישראלי' ודומה למה שאמרו בפרק חומר בקדש (כ"ב ע"ב) בענין עם הארץ שאמרו שם כלי של ע"ה טמא או טהור א"ל טמא ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאומר לך שלך טמא ושלי טהור. וכן בכאן אם ישאלך האנוס אם פסול אם כשר אם נאמר לו פסול אינו משגיח עליך [ולא] עוד אלא שאומר לך אתה הוא פסול ואני כשר לפי שלבו מסור לשמי' וכיון שכן זה האנוס שקוד' שנשא אשה זו קדשה בעדים אנוסי' אני אומר שאם נתייחד עמה וידעו זה עידי ישראל כדאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכאלו בעלה לפניהם לשם קדושין ואינו עושה בעילתו בעילת זנות וחוששין לה להצריכה גט ממנו זה נ"ל להחמיר בזה. ושמא תאמר זה שקדשה בעדים פסולים אע"פ שבעל אח"כ על סמך קדושין הראשוני' הוא בועל ולא לשם קדושין וכיון שקדושין הראשוני' אינן כלום אף מה שבעל אחר כך אין אותן בעילות אוסרות אותה שהרי על סמך קדושין הוא בעל וכמ"ש בקדושי טעו' בפ' בא סימן (נ"ב ע"א) שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת ור"ל שאין קדושיו קדושין. הא ליתא דדוקא בענין סבלונות שבאו אחר קדושין בטלים הוא דאמרינן הכי שכיון שהוא טועה בקידושין הראשונים אף הסבלונות ששלח אחר כך לא שלחם בתורת קדושין שהוא טועה שקדושיו הראשוני' הם קדושין אבל אם בעל אחר קדושין פסולים שטעה בהן שהם קדושין כשרים וגמר לעולם ובעל לשם קדושין והכי מוכח בפ' האיש מקדש (נ') וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שם והביאו ראיה מהתוספתא (כתובות ע"ג ע"ב) דתניא התם המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש ושלח סבלונות לא עשו כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלחו. בעלו קנו. ואע"ג דרבי שמעון פליג התם ואמר דלא קנו שמחמת קדושין הראשונים בעלו לא קי"ל כוותיה דיחידאה הוא אלא כת"ק דס"ל דקנו:
והיוצא מכל זה הזא שאם קדשה בעדים כשרים קדושיו קדושין דבר תורה ואם קדשה בעדים אנוסי' אין חוששין כלל לקדושיו. וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי הוא אצלו כפילגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות. ומה שיש לחוש בזה הוא אם קדשה בעדים אנוסים ונשאה בחוקות העכו"ם בעיר שיש בה ישראל שאפשר לומר דגמר ובעל לשם קדושין וחוששין להם כנ"ל:
ומצאתי בספר עיטור סופרים בלשון הזה וכד משומד דאתיליד מגוייה לא תפסי קדושיו משומד גופיה תפסי קדושיו דגרסי' בבכורות וכו' ובפ' החולץ וכו' ומדקאמר וקדושיו קדושין ולא קאמר וחוששין לקדושיו ש"מ דאורייתא תפסי קידושין והילכך גיטיה גט דכל דקדיש אדעתא דרבנן קדיש ואי נפלה ליה יבמה חליץ לה כדאמרי' בסנהדרין (מ"ד ע"א) אע"פ שחטא ישראל הוא וכן מצינו בתשובות רבינו שלמה ז"ל ואפי' משומד לחלל שבתות ולע"ז. אבל בתשובה דקמא משומד לחלל שבתות אינו כישראל שנא' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל ותניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסייא הילכך מחלל שבתות בפרהסייא עכו"ם הוא וקדושיו לאו קדושין ומסתברא כיון דקי"ל (חולין י"ג ע"ב) עכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם האידנא אינו משומד לע"ז. ומחלל שבתות בפרהסי' ליתיה אלא בעבודת קרקע וקדושיו קדושין וגירושיו גירושין עכ"ל. וזכינו להסכים לדעתו. אלא שבמה שהורה הרב ז"ל במשומד לע"ז שלא בח"ל וכן מחלל שבתות בעבודת קרקע דלאו ישראל מיקרי. אינו נראה דהא דאין מקבלין מהם קרבנות לאו משום דלאו ישראל מיקרו אלא גזירת הכתוב היא מדכתיב אשר יקרב מכם ודרשי' מכם ולא כלכם כדאיתא בפ' הכל שוחטין (ה' ע"א) ואדרבא מהתם משמע דאיקרו ישראל מדמעטינן להן מדכתיב מכם ולא כלכם הא אלו כתב קרא אדם כי יקריב מכם לא הוה ממעטינן להו דבכלל ישראל הן כנ"ל. וסיוע מצאתי לדברי בספר אבן העזר (סי' מ"ד) שכתב שם ישראל משומד שקידש קדושיו קדושין וצריכה ממנו גט. וי"א דמשומד לחלול שבתות בפרהסיא ולע"ז דינו כדין עכו"ם גמור ואין קידושיו קדושין ולא נהיר' עכ"ל וכן הרמב"ם ז"ל לא חילק בזה בפ"ד מהל' אישות וכו' שאפי' עובד ע"ז קדושיו קדושין ואולי בעל העיטור ז"ל סמך על ברייתא דתורת כהנים דתניא התם מכם להוציא את המשומדין שאינו מכם אבל ברייתא דמייתו בגמרא לא משמע מינה הכי והדברים מוכרעין הן מעצמן דודאי מי שלא נתגייר אלא שעה אחת וחזר לסורו לאלתר ועבד ע"ז וחלל שבתות בפרהסיא כמנהגו קודם שנתגייר ומין הוא ומן המורידין הוא דלא קרינן ביה אחיך כמ"ש למעלה ואפ"ה חשבינן ליה ישראל משומד וקדושיו קדושין ואף אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אין קדושי אחרון כלו' מפני קדושי ראשון דקדושי ודאי חשבינן להו כמ"ש הרב בעל העטור ז"ל וכן ראיתי בתשובה למורי חמי הרב רבי' יונה ז"ל שכתב כן. וכן כתוב בספר העיטור ובספר אבן העזר (שם) שמעשה הי' בכותי שקידש ואצרכוה גיטא מר רב יהודה ומר רב שמואל רישי כו' והדבר ידוע שגזרו עליהם להיות כעכו"ם גמורים כדאיתא בפרקא קמא דחולין (ו' ע"א) דחולין: