שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/מה
שאלה מה:
בגאייה. שאלת כי קודם שנתאספו אצלכם האנשי' שיצאו מארץ אדום הייתם מתפרנסים בריוח עם הערביים שהיו צריכין לאומנתכם שהיו מביאין להם מעות בהקדמה ואתם נושאים ונותני' בהם ומרויחין פרנסתכם וכשבאו אלו הנאספים הביאו עמהם נכסי' המקדימין לעשות מאותה אומנו' והערבי כשהוא נכנס אצלם מוצא כל צרכו עמהם ואינו זקוק לכם ובזה נתמעטו פרנסתכם ותבעתם לאלו האנשים שיתנו עמכם במס המלך והם נתחייבו אליכם בזה ונתנו כמו שפסקתם עליהם שש שני' ובשביעי' יצאו לחפשי חנם בלא טענה ועל זה נתעוררו דברי ריבות בשעריכם ואתם רוצים לדעת הדין בזה מהו מתחילה עד סוף:
תשובה: מתחלה כשראיתם שנתמעט משא ומתן ביניכם מאשר הי' קודם שבאו אלו האנשי' מפני ביאתם שורת הדין הי' להתנו' תנאים ביניכם לתקנת כל האומנים כדין בני העיר שהם רשאין להתנו' על השערים ועל המדו' ולהסיע על קציתם כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו (ח' ע"ב) ודין בעלי האומנו' הוא כדין בני העיר כמו שנראה שם (ט' ע"א) ממה שאמרו הנהו טבחי דאתנו בהדייהו כל מאן דעביד ביומא דחבריה לקרעוה למשכיה וכן בתוספתא דבבא מציעא אמרו רשאין הצבעין והצמרין להתנות ביניהם שכל מקח שיבוא ביניהם בעיר יהיו שותפין בו זה היותם רשאין לעשו' מן הדין לא עשיתם זה אבל תבעתם אותם שיפרעו עמכם מס המלך זאת פשרה היתה לא דין שמן הדין כל מי שהוא מבני העיר או מעיר אחרת ופורע מס המלך אין בני העיר יכולין לעכב עליו מלעשו' מלאכתו ולמכור כרצונו ואינן יכולין לומר לו פסקת לחיותינו כמ"ש בפ' לא יחפור (כ"א ע"ב) על מה שאמרה הברייתא כופין בני המבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מכל בעלי אומניו' אמרו שם אמר רב הונא ברי' דרבי יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריני מצי מעכב ואי שדי כרגיה להכא לא מצי מעכב א"כ מה שנתחייבו לפרוע מס המלך עמכם לא הי' דין אלא פשרה ואלו הי' חיוב המס חוב שהטילה אותו התור' ונתחייבו הם מעצמם לפרוע אותו אע"פ שהיו פטורין הרי הדין נותן שיעמדו בחיובם ולא יפסקו כיון שהתחילו אין מפסיקין שכן שנינו במשנת שקלים (פ"א מ"ג) קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק עד שיגדיל וישקול ע"י עצמו ואם בשקלים שאמרה התורה העשיר לא ירבה אם חייב עצמו לפרוע על מי שהתורה פטרתו כקטן אינו פוסק כ"ש בנדון הזה שע"י טענה נתחייבו בפשרה שלא היה הדין נותן לפסוק מליתן כל זמן שהטענה קיימת אם לא מסרו מודעא שיוכלו לטעון אנוסים היינו וסתם נתחייבו בלי שום תנאי אבל חיוב מס המלך אינו חיוב שהטילה אותו התורה אלא חיוב מס נמוס האומה ואם עמדתם בפני ערכאותיהם ופטרו אותם כבר נסתלק חיובם שהנמוס המטיל חיובם פטרם ואין כח ביד דיינינו לחייב מה שפטר דינם בענין חיוב נמוסם אבל נשאר לכם שאם הטענות הראשונות הם קיימות להתנות ביניכם תנאים לתקנת האומנות שלא יפסיק האחד חיי חבירו וחי אחיך עמך כתיב אם שניהם יכולי' לחיות והנה עמכם מה שאין בהרבה מקומות מאלו הארצות זקנים יודעים הנהגת הציבור יודעי דת ודין ואתם במעמדם תתקנו תקנות כדי שיבוא הדבר לידי פשרה כאשר בתחילה ואז כל העם על מקומו יבוא בשלום: