שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ט
לאיסרדאנייא
ענין ט: מעשה היה פה באלגיר בחור אחד מאי סרדאנייא שמו יהודה בר יצחק שדך בחורה אחת מאלגיר הנזכר ששמה בלנקא בת ר' יצחק הלוי נ"ע והבחורה הנזכר היא ברשות אמה ובעל אמה ואחר זמן מה מיאנה הבחורה הנזכר מהיות לאשה להבחור הנזכר ושדכה עצמה ברצון אמה לבחור אחד שמו קרשקש אברם דר פה היום באלגיר הנזכר ואחר חדש אחד ששדכה הבחור קרשקש הנזכר רצה קרשקש הנזכר לקדש בלנקא הנזכר' וכאשר שמע יהודה הנזכר שדע' הבחורה בלנקא הנזכר להתקדש ולהנשא להבחור קרשקש הנזכר קרא יהודה הנזכר רוב בני קהלינו יצ"ו לב"ה ופרסם שם ברבים שתשמר הבחור' בלנקא הנזכר שלא תקבל קדושין מיד הבחור קרשקש הנזכר כי היא מקודשת מיד יהודה הנזכר ודעתינו ודעת רוב קהלינו הי' כי יהוד' הנזכר עשה זה מרוב כעסו נגד הבחורה הנזכר על אשר מיאנה בו כי הרחיק את עדיו עדי קדושין ואמר כי בפני שני אורחים אשכנזים אשר עברו פה שתי שנים קודם זה המחלוקת אמר שבפני האורחים ההם קדשה והרוצ' לשקר ירחיק את עדיו מה עשה קרשקש הנזכר הלך בבית אחד מהעיר הזאת אשר היתה שם הבחורה בלנקא הנזכר עם אמה וקדשה שם בפני שני עדים כשרים. אחר כל אלה הדברים היתה קטטה בין שני הבחורים הנזכר על בחור' הנזכר והלכו ע"ז בפני החצרנים המלכיים והגיש כל אחד דינו לפני החצרנים הנזכר ואז צוו החצרנים לנאמני קהילנו י"ץ שיבררו אנשים חכמים ונבונים מהנמצאים בתוך קהלנו ויהי' כח בהם לשפוט ע"ז המחלוקת כפי דיני ישראל ובררו ג' ב' דינא ע"ז וקבלו טענו' כל אחד ואחד מהנזכר וטענת בלנקא הנזכר' שאמר' שמעולם לא קבלה קדושין מיד יהודה הנזכר כי אם מיד הבחור קרשקש הנזכר וקבלו עדות העדים שהעידו שקדש קרשקש הנזכר הבחורה בלנקא הנזכר בפני אמה וברצונה ככתוב בארוכה בתוך הפירוש הנעש' ע"ז מפי אב ב"ד אשר הובררו ע"ז ואחר שראו בית דין טענו' כל הנזכר ורצו להסיר ריב ומחלוקת וקטטה מהנזכר ופסקו גזר דינם שתצא מזה ומזה בלנקא הנזכר' ותשאר פטור' משניהם ותלך ותנשא למי שתרצה ולפי הנשמע תוך בני קהלינו יש"ץ מפי נשים שהית' דעת הבחורה הנזכר' ודעת אמה שתוך ימים מועטים תלך הבחורה בלנקא הנזכר' ותנשא לבחור קרשקש הנזכר מה עשה יהודה הנזכר עם קצת יחידים מבני קהלינו י"ץ המחזיקים בידו סבבו עם החצרנים המלכיים שיקבלו עליהם יהודה וקרשקש הנזכר שבועה חמורה ובכח חרם שלא יוכל אחד משניהם לקדש ולישא הבחורה הנזכרת כל ימיהם לעולם והבחור יהודה הנזכר כאשר ידע כי הבחורה בלנקא הנזכר' לא רצתה אותו בשום פנים אמר שהוא ישבע שלא ישאנה כל ימיו לעולם אך בזאת שישבע ג"כ הבחור קרשקש הנזכר כמוהו אז ענה קרשקש הנזכר שלא ישבע בשום צד ולפי דעתינו כי על זה הי' ממאן קרשקש הנזכר לישבע באשר היה אוהב מאד הבחורה בלנקא הנזכר' והיא ג"כ אוהבת אותו. אחר זה באו קצת יחידים להשתדל עם נאבדם קרשקש אב הבחור קרשקש הנז' וחלו פניו בכל לב שיסבב עם הבחור בנו קרשקש הנז' שיקבל עליו בשבועה חמורה ובכח חרם שלא יקדש ולא ישא כל ימיו לעולם הבחור' בלנקא הנזכר והבחור קרשקש הי' מחזיק בדעתו שלא יקבל עליו השבוע' הנזכר בשום צד לעולם אחר זה הלך יחיד אחד להשתדל עם נאבדם קרשקש ועם בנו קרשקש הנזכר אשר עכ"פ יקבל עליו קרשקש הנזכ' השבוע' הנזכ' כי אם אין קרשקש הנז' רוצה דעת האדון הפרנס לשים קרשקש בתפיסה ולענותו בכבלי ברזל ולהענישו ממון ומרוב יראתם מאלו הדברים כמוכרחים להציל ממונם הודה נאבדם הנזכר שיכריח בנו הנזכר שיקבל עליו בשבוע' ובכח חרם שלא לישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' וכן עשה הבחור הנזכר כמוכרח למלאת רצון אביו נשבע קרשקש הנזכר' השבועה הנזכר' לפי מה שהוא אומר עתה שלא נשבע ברצון גמור אמנם בשעת השבוע' הודה בפני עדים בשבוע' הנזכר' שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה והבחור יהודה הנזכר נשבע ג"כ בשבוע' וקבל עליו בכח חרם שלא ישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' ואחר שמונה ימים אשר קבל עליו יהודה הנזכר השבוע' הנזכרת נשא אשה בחורה אחת מבני קהלינו יש"ץ ואחר זה יצא קול בבני קהלינו כי קרשקש הנזכר אומר כי השבוע' והחרם אשר קבל עליו שלא ישא הבחור' בלנקא הנזכר' (אומר כי השבוע' והחרם אשר הוא נשבע) היו באונס ואשר אין מקום לשבועה כזאת והדברים האלה הגיעו לפני האדון הפרנס כאשר שמע האדון הפרנס כי אהבת הבחור קרשקש הנזכר יתרה על הבחורה בלנקא ואשר בלנקא חפצה ג"כ מאד לינשא לבחור קרשקש הנזכר צוה האדון הפרנס לנו ח"מ להתיר שבוע' זו הנזכר לבחור קרשקש הנזכר כדי שיוכל קרשקש הנזכר לקדש ולישא הבחורה בלנקא הנזכר ואנו ח"מ כאשר ראינו כי המחלוק' רבתה על זה בתוך בני קהלינו בשנה שעברה קבלנו על עצמנו שלא להתיר ולא לאסור ואמרנו אל האדון הפרנס כי יצטרך ע"ז הענין חכמים גדולים ממנו ואז צוה לנו אנו ח"מ האדון הפרנס מצד אדונינו המלך דארגון יר"ה ובקנס מאה פרחים דארגון להעיד כלל העולה מהעניינים הנזכר בחתימת ידינו ויושם לפני מורים הוראות בישראל. והם ברוב חסדם כתבו דעתם בחתימת יד כבודם באר הטיב על דבר השבועה הנזכרת ואנחנו חתומי מטה כמו מצווים מהאדון הפרנס להעיד כלל הענין כתבנו באמונה מעשה שהי' כך הי' ובעדות נאמנ' חתמנו שמותינו פה בשבעה עשר יום לחדש כסלו שנת חמשת אלפים ומאה ושמנים ושש לבריאת עולם. אשתרוק ברון הלוי:
שמואל בר רפאל:
הדברים נראים פשוטים ששבועה זאת אפי' לא אמר הנשבע שבאונס היתה יש לה היתר אפי' שלא במקום מצוה דמאי שנא משאר שבועו' שיש להם היתר וכ"ש במקום מצוה להחזיר גרושתו. ומה שהי' איפשר לטעון בזה הוא ששבוע' זו נעשית בפני יהודה ואמרו בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דהנודר מחבירו לא ישאל לו אלא בפניו. ובגמרא בפ' ר' אליעזר בנדרי' (ס"ה ע"א) כשהזכירו זה אמרו מנא ה"מ אמר ר"נ ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרימה אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתי' ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבוע' דכתי' וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרדותיה דאיתשיל לשבועתי' שלא בפניו. ויש מפרשים מה שאמרו בירושלמי לא ישאל לו אלא בפניו דאין מתירין לו אלא מדעתו של אותו שנדר בפניו והיינו לישנא דלא ישאל לו אלא בפניו. כלומר מדעתו וברצונו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו (גיטין י"א ע"ב) ולפ"ז לא היה לשבוע' זו היתר אלא ברצון יהודה אבל לפי הטעם שנתנו בירושלמי (שם) בזה והוא מה שאמרו שם ר' יוחנן אומר מפני הבוש' ר' יהושע בן לוי אומר מפני החשד הי' נרא' דלאו דוקא בפניו וכ"ש דלא בעינן רצונו אלא כל שתוודע לו ההתרה סגי ואם מת א"צ כלום והכי מוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (ל"ו ע"ב) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני אמר ליה זיל איתשיל לשבועתך אלמא הי' יכול להתיר שלא בפני יעקב וזולת רצונו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בתשובה ועוד הי' אומר ר"ת ז"ל דאין צריך בפניו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה הי' מסור ביד נבוכדנצר להורגו וע"י השבוע' הניחו אבל היכא שהנודר עושה שלא מחמת טובה שעש' עמו מתירין לו והנדון שבפניכם שבוע' זו לא נעשית מפני טובה שעש' עמו יהוד' ולפי זה מתירין אותה שלא בפניו וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשוב' שמתירין לו אע"פ שיש הנאה לחבירו בקיומה אלא שמודיעין אותו מפני החש' והבוש' מפני הטעם הנזכר בירושלמי והביא ראי' ממאי דאמרינן פרק השולח (מ"ו ע"א) דר"י דייק דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ומאי קאמר דילמא התם משום דאין מתירין אלא ברצונם הוא שהרי יש להם הנאה בקיום השבוע' אלא שמע מינה שאפי' כשיש הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לה היתר שלא ברצונו מכל אלה הדברים נתברר לכם שאלתכם ששבועה זו יש לה היתר אם צריכה היתר. אבל מהנרא' אינה צריכ' היתר דקי"ל דנדרי אונסין מותרין כדאי' בפ' ארבעה נדרים (כ' ע"ב) וקי"ל כשמואל (שם כ"א ע"ב) דאינם צריכים שאלה לחכם דהא תנא תני ארבעה נדרים התירו חכמים וחד מנייהו נדרי אונסין ואע"ג דרב אסי ס"ל התם דצריכין שאלה לחכם לא קי"ל הכי משום דלישנא דמתניתין דייק כוותיה דשמואל ועוד דבמס' נזירות בפרק הריני נזיר (י"א ע"א) שנינו יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים אותי מפני שאין אני יכול לחיו' אלא ביין ומפני שאני קובר מתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקימנא פלוגתייהו (שם ע"ב) בנדרי אונסין וקא מיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי רבנן סברי כשמואל ור"ש כרב אסי וכיון דשמואל קאי כרבנן קי"ל כותיה וכיון דקי"ל דנדרי אונסין אינם צריכים היתר ה"נ שבועת אונסין אינ' צריכ' היתר. והכי אמרינן בשלישי משבועו' (כ"ו ע"א) האדם בשבוע' פרט לאנוס וכן בפרק ארבע' נדרים (כ"ז ע"ב) אמרינן נודרים לחרמין להורגין ולמוכסין וכולי בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבוע' ובית הלל אומרים אף בשבוע' וקי"ל כב"ה. ובלשון הזה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי מהלכו' שבועות כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועו' הללו באונס הרי זה פטור ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחו לו לקיים שבועתו או שהשביעו אונס וכו' ובודאי שזה שנשבע כדי שלא יפסיד ממון או שלא יענו בכבל רגלו אנוס הוא ואפילו אונס ממון על יד גוים הוי אונס כאונס הגוף מדאמר בפרק הגוזל בתרא (קי"ז ע"א) ממונם של ישראל כיון שנפל ביד גוים שוב אין מרחמין עליו מדכתיב בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר כדאי' התם. וכ"ש כשיש שום אונס הגוף ודבר זה פשוט הוא ואע"פ שלא עשו אונס אלא שהיו מאיימין עליו ויש כח בידם לעשו' כן מקרי אונס מדאמר בפ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) אומרים כפותו כופתין הרוגו הורגין אלו הרגו דוסתאי מי נתן לאבא בן כמותי אמר לו בני אדם הללו קרובים למלכו' הם אמר לו הן וכו' כדאי' התם הרי שנקרא אונס מפני ההפחד' אם יכולין לעשו' אעפ"י שלא עשו מעש' וכן כ' רבינו חננאל ז"ל בפרק חזקת וכן הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהל' מכיר' וכן פרש"י ז"ל בפרק הניזקין (נ"ה ע"ב) במשנת לקח מסקריקון וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' חזקת ואע"פ שבשעת שבועה אמר לפני העדים שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה לא מפני זה נסתלק שם האונס מעליו. שכשם שהית' השבועה באונס כך היו העדים באונס וכשאדם מוסר מודעה אפילו בטל המודעא אין הביטול מועיל כלום. שכשם שהית' המכיר' או נתינת הגט באונס. כן הי' הביטול באונס. וכן נראה ממה שכ' הרמב"ם ז"ל פרק ששי מה' גיטין על כן אנו מצריכין לומר בבטול מודעי ומודעי דמודעי ובנדון הזה אע"פ שלא היתה שם מסירת מודעא כלל. ואפי' לא היתה לנו ידיעה באונסו אלא מפי עצמו אינו צריך שאלה לחכם שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש כדאי' בכריתות בפ' אמרו לו (י"ב ע"א) וכדמוכח בפ"ק דמציעא (ג' ע"א) וכן כ' הרשב"א ז"ל וזה לשונו. אפילו לא הוכרנו באונסו כלל אלא שאומר הוא עכשיו שהי' אנוס באותה שעה אונס גמור מיקרי וא"צ שאלה לחכם וא"צ להכיר באונסו אלא במכר בלבד. אבל בגט ובמתנ' לא כדאי' בפרק חזקת (מ' ע"ב) וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו שאל"כ באו ונאמר שלא לפתוח לאדם אלא בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין בהם שהם כן כמו שהוא אומר עד כאן לשון הרב ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל בתשוב' שאפילו נשבע על דעת רבים אין בכך כלום ואני כתבתי בתשובה שאפילו נשבע על דעת המקום אינו צריך היתר שכיון שהוא אומר שבאונס הית' השבוע' כשאומר על דעת המקום הרי הוא כאלו אמר אל אלהים הוא היודע ועד שאני מפני האונס אני נשבע ואם בעיקר השבוע' הוא נאמן לומר שבאונס הית' וכ"ש אם אנו יודעים אונסו שהוא נאמן לומר שמה שאמר שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה שמפני האונס אמר כן ואע"פ שכשנודרין למוכסין צריך שיעקור בלבו מה שאומר בפיו כגון שיאמר בלבו קונם אשתי נהנית לי היום כדאי' בפרק רביעי דנדרים (כ"ח ע"א) ואם לא חשב בלבו לעקור הנדר כמו הנדון שבפניכם הנדר הוא קיים זהו כשהאנס אינו אונס אותו לאסור אשתו אלא שיתן לו מכס ואם טוען שהוא של בית המלך ופטור מהמכס ומאמת דבריו בנדר או בשבוע' ואומר קונם אשתי נהנית לי אם אינם של בית המלך אבל אם האנס אונס אותו באיסור אשתו ואומר לו אם לא תאסור אשתך בשבועה אעשה לך כך וכך אפי' לא עקר הנדר בלבו אינו צריך היתר וקי"ל האדם בשבוע' פרט לאנוס וכמו שכתבתי למעלה כך נ"ל. העולה מזה הוא ששבועה זו אינה צריכ' היתר ומי שלבו נוקפו ורוצה לצאת ידי כל מערער יש לה היתר בשלש' הדיוטו' ושפיר דמי:
מפני דרכי שלום ולהשבית מלחמו' וקריאת תגר בין איש ובין אחיו ובין בעל דינו דברים עליו אוגר. ולהפיק רצון השואלים שמנם שמן זית זך בראש אמיר. ובראש הזית כל א' מגרגר. יצאתי משטת הענוה לדבר במקום גדולים להתהלל כמפתח חוגר. כי הכל מסייעין למלאכת שמים להכניס כלה בית אישה ולהוציא' ממסגר. ואומר מה לי לצרה זאת שלום עליך נפשי כי ינעול ביתו במנעול ונגר. ואיך אצא לריב מהר וטוב הוא שיעש' עצמו פסח וחגר. ולהכבד ולשבת בביתו כתפארת אדם לשבת בית ולעבור את נחל הבשור יפגר. גם בזה לא בחר ד' והרשות נתונה לכל עת לדבר כסוס עגור מצפצף ועוגר. גם שב גם ישיש גם בחור גם בתולה וכל אשה חכמת לב קטון וקטנה נער ונער' בוגרת ובוגר. אולי יחנן ה' ויצאו דברינו בעת רצון לזוג הזוג נאה וידגו לרוב בפרי בטן מבורך פרה ורבה ודוגר. ויתברכו בנכסים קרובים לעיר רחוקים מן העין צאן ובקר ופטר שגר. והאל אשר טלטלנו טלטלה גבר. יאסוף נדחנו לבית הבחיר' האזרח והגר. ואם אנף ישובב לנו ושארי' חמות יהי' חוגר. ומבקשי רעתנו והרודפים אותנו כנשר ירדוף הקורא בהרים כסאם לארץ ימגר. ישמידם יאבדם יכניעם וכאשר יניע בכברה יניעם. וחרבם תבא בלבם רב הפגר. ומלך ושרים המושלים בנו ומרחמים עלינו שונאיהם בידיהם יסגר. כה דבר כיושבת על המשבר חיילים יגבר. כמנחת שלומות דורונות משגר. אל הקהל הקדוש זקיניו ושופטיו ושוטריו עולם וזקן קבעו דירתם באיסרדאניא בעיר אלגיר. האיש אשר הוא ואבותיו עמד טעמם בם וריחם לא נמר. והם הורקו מכלי אל כלי מפרובינצא למיורקא וממיורקא לאלגיר. החותם בחדש אדר שנת ח"י ח"י הו"א יודו"ך לשמע שלומכם יגיל ישמח. שמעון כה"ר צמח זלה"ה: