שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/ח
תנס
ענין ח:
מעשה אירע במקומכם שנולד בן יום א' ב' ימים לחדש אב והי' יום ח' ללידתו יום ט' באב שהוא יום צום ואביו משעת לידתו אמר שלא ימול אותו עד מחרת הצום שהוא יום ט' ללידתו כדי שיוכל לשמוח ולשמח בסעודת המילה ואתם אמרתם לו כי אפשר לתקן הסעוד' מן המנח' ולמעל' ולאכול אותה בליל' ולא שמע אליכם ונימול הילד ביום ט' ללידה ולעזה עליו כל המדינ' ויש אומרים כי המיל' נעשית באיסור שכפר בתו' וחייב לקבל חרם ונדוי ואתה חפשת בספרים אם יש עליו עונש ולא מצאת אלא מה שכתבו שמי שלא מל ביום ח' בכל יום עובר בעשה ולא מצאת שהעובר בעשה הוא נידון באלו הדינין אלו הן תורף דבריך. ועתה מה אשיב אחר שנעשה מעשה באיסור אבל כדי שלא יורגלו לעשות כן אכתוב מה שנר' לי בזה:
תחלה יש לך לדעת כי מי שאינו בקי בדינין מפני מיעוט הרגל התלמוד ומפני העדר הספרים יש לו ללכת אחר המנהג כמ"ש בירוש' בפ"ה ממס' מעשר שני (ה"ג) וביבמו' פרק אלמנ' לכ"ג (ה"ב) ובפ"ז ממס' פאה (ה"ו) אם הלכ' היא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהוג כמותם. ומעולם לא נשמע שתתעכב המילה ליום ט' מפני סעודת המיל' שלא תעשה ביום צום ואדרב' נוהגין כשהמיל' היא באותו יום מכנין שם הילד מנחם כמו שאם תהי' המיל' ביום פורים מכנים אותו מרדכי. ואחר זה אודיעך כי הסכלתם עשו וגדול עונכם מנשוא כי המיל' בזמנה נתנה שבת לדחו' אצלה ושלא בזמנה לא נתנה שבת לדחו' אצלה וא"כ עיקר מצותה אינה אלא ביום ח' כמו שנז' בפרק ר' אליעזר (קל"ב ע"א) שאמר' שם שמיני למעוטי תשיעי ואם שבת שהיא שקולה כנגד כל התור' והמחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו נביל' כמו עובד עבודה זרה כמו שאמרו בראשון מחולין (ה' ע"א) ורבן של כל הנביאים דן לסקילה עליה כמו המגדף. והי' קודמת לתור' כמו שנז' בפ' שלשה שאכלו (מ"ח סע"ב) שהמיל' נכרתו עליה י"ג בריתו' והתור' לא נכרתו עלי' אלא ג' בריתו' וא"כ איך דחיתם אותה מפני סעודה קלה. והנה הסעוד' היא סעוד' של מצוה כשנעשית המצו' כהלכתה שתהי' המצוה עיקר והסעוד' טפלה לה אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצו' טפלה לה אין זו סעוד' של מצוה שיהי' ת"ח ראוי ליהנו' ממנה ואני קורא ע"ז כורתי בריתי עלי זבח כי זבחיהם כלחם אונים. ועליהם אני קורא וזריתי פרש וכו' ובודאי שהסעוד' כשנעשית המצוה כהלכתה היא סעודה של מצוה ולולא צערא דינוקא היינו מברכין שהשמח' במעונו כמו שנזכר (בשני) [בראשון] מכתובו' (ח' ע"א) ועליה אמר דוד שש אנכי על אמרתך לפי שפרשת מיל' נאמרה בלשון אמיר' לא בלשון דבור ועליה אמר למנצח על השמינית על המיל' שנתנה בשמיני כמו שנזכר בפרק התכלת (מ"ג ע"א) אבל כשנעשית שלא בזמנה ועבר בעש' היא מצוה הבאה בעביר' שהרי אפילו כשנעשי' בשמיני והיא כשרה כל היום הזהירה התור' שתעשה בבקר כמו שנזכר בפ"א מפסחי' (ד' ע"א) ובפ' א"ל הממונה (כ"ח ע"ב) דזריזין מקדימין למצות ושיהי' העושה אותה זריז ונשכר וזה שאפילו נעשית באותו יום ואיחר אותה עד לערב אינו מהזריזים וכ"ש אם עבר כל אותו יום ולן כל אותה הליל' באיסור עשה שהוא שפל ונפסד ואין לו שכר עושה מצוה בשעתה ומכר שכרו של חיי הע"ה מפני הנא' של חיי שעה ואלו ידעתם כמה חביבה מצוה בשעתה לא הסכמתם על ידו לעשותה שלא בזמנה. ובתורת כהנים שנינו ר' שמעון או' חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקרבום במוצאי שבת וכן הביאוה במנחו' פרק רבי ישמעאל (ע"ב ע"א) ובפסחים פרק אלו דברים (ס"ח ע"ב) כן בראשון מקדושין (ל"ג ע"א) ובפ' אלו טריפות (נ"ד ע"ב) אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניו' רשאין לעמוד מפני ת"ח ועומדי' מפני עושה מצוה בשעתה. והם המביאים ביכורים לירושלים וכן אמרו כי מי שלא קרא ק"ש בעונתה אע"פ שאם עבר זמנה קורא אותה בברכותיה שכר ק"ש יהבי לי' שכר ק"ש בעונתה לא יהבי לי' כמו שנזכר בראשון מברכו' (י' ע"ב) ואמרי' במדרש קהלת חביבה ק"ש בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח וא"כ חביבה היתה המיל' בשעתה מאלף עולות למזבח וכ"ש מאלף סעודו' להנאת הכרס. ואלו נעשית המצוה בשעתה לא היתה מתבטלת מפני זה הסעודה של מצוה אם לא נעשית באותו יום הי' איפשר לעשותה למחר והי' לו שכר מילה בזמנה ושכר סעוד' שהרי סעודו' ר"ח וכן סעודת פורים שחל ט"ו של אדר בשבת היו עושין אותה לאחר השבת כמו שאמרו בירושלמי וכן כתב רי"ף ז"ל בפ"ק דמגיל' ואם סעוד' שהי' מדברי קבלה אם אי איפשר לעשותה בזמנה מאחרין אותה למחר כ"ש סעוד' של מילה שאם לא הי' איפשר לו לעשותה באותו יום שמאחרין אותה למחר ושפיר דמי וכן נוהגין כשהמיל' היא בערב שבת שעושין הסעוד' ביום השבת. ויותר קרוב הי' לעשו' הסעוד' באותו יום לעבור על עשה של דברי קבלה ולא לעבור על עשה של תורה שהאיסור באכילה בט"ב אינו אלא עשה של דברי קבלה והמיל' בזמנה היא עשה של דברי תורה וזה אפילו הי' יום המיל' בת"ב עצמו כ"ש כשהוא לאחר ט"ב מפני הדחיי' כמו שהי' בשנה זו שיש לו קולא אחרת שהרי אמרו בפ' קמא דמגיל' (ה' ע"ב) שרבי הי' רוצה לעקור ט"ב לגמרי כשחל בשב' ואמר הואיל ואדחי אידחי ואע"ג דלא הודו לו דוקא שלא במקום מצוה אבל במקום מצו' הי' אפשר להתיר לעשות הסעוד' באותו יום ובמגיל' תענית שנו אמר רבי אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה מבני בנימין וחל ט"ב בשב' ודחינוהו עד לאחר שבת והתעננו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הי' וזאת הברייתא הביאוה בגמרא בפ"ק דתעניו' (י"ב ע"א) ובפ' בכל מערבין (מ"א ע"א) ומכאן למד רבינו יעבץ ז"ל כשהי' בעל ברית ביום תענית אב שנדח' לאחר שבת שהתפלל מנח' בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים אותו לפי שיו"ט שלו הוא זהו מנהגן של חסידים ואנשי מעשה שנהפך אצלם לששון של מצוה לא מה שעשיתם אתם להפך ששונה של מצו' לאבלו' ישנה כמנהג נשי' ועמי הארץ לשמצה בקמיכם. ומה שאמרת שלא מצאת בשום ספר שיהי' בזה אלא איסור עשה אבל שיהי' בזה עונש בידי אדם לא מצאת בשום מקום וכי מי זוטר העובר בעש' וא"כ אין יקר המצו' בעיניך אלא מפני רבוי עונשה ומה עונש יותר גדול יש למי שמחציף פניו לומר מצוה זו היא בידי ולא אעשנה לעבור על דברי קונו ומרע"ה נענש מפני שנתעצל בה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כמו שנזכר במסכת נדרים (ל"א ע"ב). ואמת הוא שאחר שעבר על עשה לא נתנה לו תורה עונש אלא שיביא עול' לאחר שיעשה תשוב' כמ"ש בתורת כהנים ואע"פ שכשעש' תשוב' אינו זז משם עד שמוחלין לו כמו שהזכירו באחרון מיומא (פ"ו ע"א) העולה היא דורון כמו שהזכירו בזבחי' בפ' ראשון (ז' ע"ב) שאם לא עשה תשוב' הוא זבח רשעים תועבה והיום שאין לנו עולה קורא בפ' עולה ומתכפר לו כמו שהזכירו באחרון ממנחו' (ק"י ע"א) זהו אחר שעבר על עשה אבל קודם שעבר והמצו' לפניו ואומרי' לו עשה אותה ואינו רוצה לעשותה מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שאמרו בפרק הכותב (פ"ו ע"א) לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר לי' תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ ביום ח' למילתו הי' מותר לכם להכותו ע"י עכו"ם עד שתצא נפשו לעשו' מצוה בזמנה אבל אחר שהתעצלתם בזה באותו יום ועבר היום והשלים מצותו אין עליו עונש נדוי אבל אבד שכר מצוה בזמנה בעול' הבא ודי לו בעונש כזה. ויותר קשה הוא מעונש נדוי ואע"פ שאמרו שזה היא מצוה על האב ואם לא מל אותו אביו היא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקדושין (כ"ט ע"א) כשאין אביו כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד שהרי אמר' בפ' החולץ אין אדם מל בן איש בע"כ ואע"פ שיש מפרשי' אותו לענין גר הבא להתגייר אבל בפ' הערל (ע"א ע"ב) אמרו בענין מילת זכריו מעכבתו מלעשו' פסח שאם היה האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נמול ביום ח' שחל ערב פסח ושם פי' רש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים. והרמב"ם ז"ל כ' בפר' ראשון מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל היו חייבין לכופו אפילו ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס כמו שכתבתי: