שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רצה
ענין רצה:
דין האשה שלותה בשטר ואחר כך נשאת.
הדבר פשוט שבעל חוב גובה את חובו מנכסים שהכניסה לבעל כאלו לא נשאת. דבין שנאמר בעל לוקח הוי או יורש הוי בנכסים שהכניסה לו אשתו, הרי מלוה בשטר גובה מן היורש ומן הלקוחות, דקלא אית לה ולקוחות אפסידו אנפשייהו, כדאיתא בפרק גט פשוט (קע"ה ע"ב). ואפילו בפרנסה אמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ט ע"א) דכיון דקלא אית לה גובה מהבעל.
ומזה הטעם דן הרא"ש ז"ל במי ששלח סבלונות לארוסתו וגירשה ונשאת לאחר, שהוא גובה מבעל דסבלונות קלא אית להו. ודבר זה פשוט הוא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלוה.
ובגמרא סוף פרק יש נוחלין (שם) לא אבעיא להו אלא במלוה על פה דקודם שנשאת ונשאת, אם נגבית מבעל משום דיורש הוי, או אינה נגבית משום דלוקח הוי. והרי"ף ז"ל כתב דלא איפשיטא בעיין, וכיון דלא איפשיטא לא גבי, כדין כל ספק ממונא דהוי קולא לנתבע וחומרא לתובע. וכל שכן שהרב אבן מאגיש[1] ז"ל סובר דאפשיטא בעיין דלוקח הוי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר, אלא שכתב שאם מעות הלואה עדיין קיימים יחזיר למלוה.
ומסוגיא דשמעתא משמע דאפילו היא עדיין קיימת אינו גובה מהבעל, וכל שכן אם מתה בחייו. אף על פי שהרב בעל התוספות ז"ל היה אומר שאם היא קיימת ויש לה נכסי מלוג גובה מהבעל, דלא שייך למימר לוקח בחייה, שהרי הגוף שלה הוי באותה שעה. אפילו חבלה באחרים אמרינן בפרק החובל (פ"ט ע"א) שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה, וכל שכן מה שלותה ואכלה. כן הוא דעתו ז"ל, ולא כתבו כן הראשונים, וגם האחרונים לא הסכימו עמו בזה.
בכל ענין בין מתה בין קיימת. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. מלוה על פה שלותה קודם שנשאת אינו גובה מהבעל, דאיהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו להלות בשטר, וכל זמן שהבעל קיים אין לו דין עמו, עד שימות ויהיה דינו עם האשה ויגבה ממנה.
ובהלכות גדולות בהלכות כתובות מצאתי כתוב, שאם לותה ואכלה קודם שנשאת, בעל חוב גובה ממקרקעי בין מלוה על פה בין מלוה בשטר, בין בחייה בעודה תחתיו בין אחר מיתתה. ותימה הוא:
ואם לותה אחר שנשאת, בין בשטר בין בעל פה, בעל חוב אפסיד אנפשיה ובעל אינו משלם כלום, משום דבעל לוקח הוה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק נערה שנתפתתה, מדתנן בפרק החובל (פ"ז ע"א) העבד והאשה פגיעתן רעה. וכתב הרב ז"ל דהכי אסכימו רבינו חננאל ז"ל והרי"ף ז"ל.
אלא שהרב ז"ל מסתפק בזה, אם נפלו לה נכסים אחר שלותה בשטר, דכיון שהבעל לא קנה אותם אלא משעה שנפלו לה, אם כן הוי ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו בפרק מי שמת (קנ"ז ע"ב), או דילמא כיון דאמרינן דידו עדיפא מידה, איהי לא קניא מידי ולאו דאקנה הוא, ולא גבי בעל חוב, דנכסי דבעל נינהו ומכחא דידיה אתו ליה ולא מכחא דידה. ובזה הצריך עיון הרב ז"ל.
והא דבעל לוקח הוי, היא בפרק מי שהיה נשוי (צ"ה ע"ב), ופרק המפקיד (ל"ה ע"א), ובפרק יש נוחלין (קל"ט ע"א), ובפרק השואל (צ"ו ע"ב).
ואם לותה למזונות כשהלך למדינת הים, הבעל משלם, בפרק שני דייני גזרות (ק"ז ע"ב), כמו שהוא מפורש שם.
מכל מקום אם היתה מלוה על פה על אותן נכסים שנפלו לה אחר שנשאת, כגון שהמוריש לוה בחייו ומת ונפלו הנכסים ביד זאת היורשת הנשואה, בזה נראה לי ברור שמלוה על פה גובה כדין מלוה על פה הנגבית מן היורשין המפורש בפרק שום היתומים (כ"ב). וליכא למימר בהני נכסי דבעל הוי לוקח ראשון, לפי שקודם שנפלו בירושה לאשתו היו משועבדים לבעל חוב, ולא קנה אותם הבעל כלל, דכיון דמכח ירושה קא אתי ליכא למימר דלוקח הוי בנכסי מוריש אשתו.
כך נראה לי, וכן דנתי הלכה למעשה, והאל יצילנו משגיאות אמן:
ומיהו המכנסת נדוניא במטלטלין של כסף וזהב ובגדים, אין הבעל יכול למכרן. אף על פי שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתא, דהיא חפצה יותר בשבח בית אביה, דקיימא לן כר' יהודה דאמר הדין עמה בפרק אלמנה לכהן גדול (ס"ו ע"ב). וכל שכן שאין בעל חוב נוטלן בחובו. וכן כתב הרא"ש ז"ל שם בפסקיו, וכן הוא בספר אבן העזר בסימן צ"א, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה.
וכ"כ דדוקא שום של בגדים, משום שהאשה רוצה לבלות כליה. אבל אם הכניסה לו מעות, בעל חוב נוטלן בחובו.
ובירושלמי פרק מציאת האשה (ה"ג), והביאו הרי"ף ז"ל שם, מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן אחד ומחצה, אמר ר' יוסי בר חנינא הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו.
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אישות ובפרק אחרון מהלכות מכירה כתב, שף על פי שאינו רשאי, אם מכר מכרו קיים. והרשב"א ז"ל בפרק אלמנה לכהן גדול כתב שלא נראו דבריו, דאם איתא שאם עבר ומכר ממכרו ממכר, משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל שאם מכר ממכרו בטל לגמרי.
ונראה שהרמב"ם ז"ל יודה שאין בעל חוב נוטלן, כן ייראה מדבריו בפרק[2] מהלכות הלואה. ובפרק אלמנה לכהן גדול צריך עיון בפסקי הרא"ש ז"ל: