לדלג לתוכן

שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רסב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה רסב: עוד שאלת בהלכו' מאכלו' אסורו' פ"יו יין שנתנסך לע"ז שנתערב עם יין כשר אוסר הכל בהנאה בכל שהוא. בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך אבל אם עירה יי"נ מצרצור קטן לתוך בור של יין אפי' עירה כל היום כלו ראשון ראשון בטל עירה מן החבית בין שעירה מן המותר על האסור בין מן האסור על המותר הכל אסור. עוד שם יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ כשר אסור בכל שהוא לפי שהוא מינו ששניהם חומץ הם. וקשה לך למה הפריש אם הנסך הראשון שאוסר בכל שהוא. ואם הכשר ראשון ומריק עליו מצלצול יהי' מותר. ועוד למה הבדיל בין צלצול לחבית. ועוד למה חלק בין יין טוב ליין שהחמיץ שנראה מדבריו שביין שהחמיץ בכל ענין אוסר בכל שהוא: תשובה מה שהוקשה לך מה הפרש יש בין היתר שנפל לתוך איסור. לאיסור שנפל לתוך היתר. דבר ידוע הוא שהאיסור העומד במקומו יש לו חשיבות יותר מן האיסור הפורש ממקומו. וקצת דמיון יש לזה מה שאמרו (כתובו' ט"ו ע"א) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואי פריש אזלינן בתר רובא. וכיו"ב כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' [במה] אשה בענין נוטפין שהתערבו עם הזוחלין שאינן פוסלין עד שירבו הנוטפין וזוחלין שהלכו למקום הנוטפין הן כנוטפין עד שירבו עליהן דבמקומו חשיב וא"כ כשנפל ההיתר לתוך האיסור יש חשיבות אל האיסור לאסור כל הנופל עליו אחר שגזרו שיין נסך אוסר בכל שהוא. אבל כשהיתר במקומו ונפל עליו האיסור יש כח ביין המותר לבטלו וראשון ראשון בטל. אלא א"כ נפל בבת אחת כדי נתינת טעם ואלו הם דברי רב דימי משמיה דר' יוחנן (ע"ז ע"ג ע"א) שלא חלק בין נופל מחבית גדולה בין נופל מצרצור קטן ובא ר' יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן וחלק בין צלצול קטן לחבית גדולה דבחבית גדול' כיון שדרך בני אדם להריק מחבית גדולה לבור ונפיש עמודיה אי איפשר לומר בו ראשון ראשון בטיל שהרי הוא עומד ליפול וכנפול דמי אבל צלצול קטן לא אמרי' ביה כנפול דמי דאיכא תרתי לטיבותא. חדא שהעמוד קטן ועוד שאין דרך לערות בכלי קטן לבור וכן הלכתא כדעת הרמב"ם ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל סובר דלא אמרינן הכי אלא כשנפל שם קיתון של מים דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ופליגי לישני התם אי בעינן נפל שם תחלה אי לא. וכן הר"ם הכהן ז"ל הגיה על הרמב"ם ז"ל בזה. ומה שהוקשה לך למה חלק בין יי"נ ליין שהחמיץ. דע כי אין חילוק ביניהן כלל לענין זה ולא בא הרב ז"ל אלא ללמד דחלא לגו חלא הוי מין במינו שאוסר בכל שהוא. ומ"מ אינו אוסר בכל שהוא אלא בכענין שיי"נ אוסר בכל שהוא כמו שפי' באותו פרק שיערה ההיתר לתוך האיסור אם הוא צרצור קטן ואם היא חבית גדולה אוסר בכל ענין. וכן כתב דין זה באותו פרק ענין מים במים ולא ירד הרב ז"ל לפרש חלוקים אלא בחומץ שכבר פירשם ביי"נ ובמיד אסורים. ולא בא ללמד אלא שחומץ וחומץ מין במינו הוא ודינו כדין יין ביין ומים במים ככל חקותיו וככל משפטיו: