שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רלא
שאלה רלא:
עוד שאלת אחד מבעלי הוראה יש לו תביעה על סוחר אחד שהוא במדינת הים והוא כופר בו ואנשי מקומו אין גומרין ביניהם דין ולא חיוב ממון ולא חיוב שבועה אם יכול התובע ההוא להחרים או לנדות לנתבע עד שיפרענו אם יתחייב לו בממון או עד שישבע לו אם לא נתחייב לא אלא שבועה:
תשובה: בפ' המניח את הכד (כ"ז ע"ב) גרסינן ההיא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מינייהו יומא חד אזל חד מינייהו וקא דלי ביומא דחבריה ואמר ליה יומא דילי הוא ולא אשגח ביה שקל פנדא דמרא ומחייה ופטריה רב נחמן דאמר למחייה במאה פנדי דמרא אפילו למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשיה דאיתמר רב יהודה אמר לא עביד אינש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא (דליכא) [דאיכא] פסידה כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה. כי פליגי היכא (דאיכא) [דליכא] פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה כיון דליכא פסיד' ליזיל קמי דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה כיון דבדין עבד אמר לא מצינא דאטרח וקיי"ל כרב נחמן בדיני (כתובות י"ג ע"א). וכן פסק הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין והכי נמי איתא בפרק המוכר פירות ובודאי דהא דק"ל דעביד איניש דינא לנפשיה היינו באותו דבר שנפל הדין עליה שאם מצא כליו ברשות חבירו רשאי ליטלו אבל ליפרע ממנו משאר נכסיו אינו רשאי דהא אמרינן בפ' המקבל (קי"ד ע"ב) המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו וקרא כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וכן כ' הר"מ מרוטנבורק ז"ל ומ"מ יש ללמוד מכאן דכיון דקי"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במילתא דלית לי' פסידא משום דאמר לא מצינא למטרח אפילו בעם הארץ א"כ אם ת"ח הוא יכול לנדות אי לא ציית לדינא דהא קי"ל דמאן דלא ציית לדינא משמתינן ליה כדאיתא בפ' (ואלו מגלחין) [הגוזל בתרא] (קי"ג ע"א) ודין ת"ח בחיוב נדוי שוה לדין ע"ה בחיוב ממון וכי היכי דע"ה עביד דינא לנפשיה ושקול ממוניה הכי נמי ת"ח עביד דינא לנפשיה ומשמת ליה אם נתחייב נדוי משום דלא ציית לדינא. והתם (מ"ק י"ז ע"א) נמי אמרינן אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא לי' ופי' רש"י ז"ל ומוציא מב"ח בע"כ ומנדה על דיניו כ"כ הראב"ד ז"ל ומכאן כ' הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה בפ"ו שיכול החכם לנדות אל המבזה אותו וא"צ עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם וכיון שאם נתחייב לו נדוי מפני שנחפקר בו יכול לנדותו הוא הדין שאם נתחייב לו נדוי מפני תביעת ממון יכול לנדותו במילתא דפסיקא ליה. והתם (שם) נמי גרסי' ר"ש בן לקיש הוה מינטר פרדסא אתא ההוא גברא קא אכיל תאיני רמא לי' קלא ולא אשגח ביה אמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך שמתא מי נתחייבתי לך וכתבו המפרשי' ז"ל דההוא גברא צורבא מרבנן הוה ומש"ה אמרו לי' דידיה נדוי דידך לא הוי נדוי דאי ע"ה הוא אדרבה דידיה לאו כלום הוא ולא הוי נדוי דילי' כלום ומשום דצורבא מרבנן הוה ור"ש בן לקיש שמתיה שלא כדין הוי נדויו נדוי ומ"מ למדנו מכאן שאלו היה מתחייב לו נדוי משום דלא ציית לדינא וכגון שתבעו דמי התאנים שאכל ולא רצה לפורעו היה נדויו של ר"ש בן לקיש נדוי משום דמצי למיעבד דינא לנפשי' ודבר זה ברור הוא ואתה יודע שהגאונים ז"ל תקנו בכל טענת שמא שהתובע יכול להחרים סתם ומכאן אתה דן ק"ו לת"ח שיש לו טענת בריא על אחד ולא ציית לדינא דמשמת ועביד דינא לנפשיה אפילו אי משכח דיינא דמציא אמר לא בעינא דאטרח ונדויו נדוי וכ"ש אי לא משכח דיינא דבהא אפילו מאן דאית ליה דלא עביד אינש דינא לנפשיה מודה היכא דאיכא פסידא: