שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ענין רג: הזמן מספיק להוצאת האמת והרי כמה שנים גדלנו בבהמד"ר ולא נגלה לנו טעמו של הרמב"ם ז"ל במה שפסק (פ"א מה' מכיר' ה"ו) מדין ערב בדיני ממונו' ולא פסק מדין עבד כנעני ולא מדין שניהם וגם לא כתב דין אדם חשוב. ועכשיו נתגלה לנו טעמו ז"ל שהוא סובר כרבא דאמר (קידושין ז' ע"א) וכן לענין ממונא לא קאי אכלהו דלעיל דהא אדין אדם חשוב לא קאי כלל דהאי דינא מיבעיא ליה איהו ולא קא פשיט לי' והיכי לימא במאי דלא פשיטא לי' וכן לענין ממונא וכן פרש"י ז"ל ושמא סובר הרמב"ם ז"ל דהאי דינא דאדם חשוב ליתיה כלל בדיני ממונו' דהא בפ' הזהב (מ"ז ע"א) פליג רב עליה דלוי דסבירא לי' בקנין חליפין דהוי בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקני לי' וסבירא לי' לרב דבעינן כליו של קונה ולא מפליג בין אדם חשוב לשאינו חשוב משמע דס"ל דאפי' באדם חשוב לא אמרינן בההיא הנאה דקא מקבל מתנה גמר ומקני לי' וכותיה קי"ל וסובר הר"מ דה"ה בהא לך מנה ותקני לך שדי ואף ע"פ שיש מחלקין ביניהם. אבל הוא ז"ל אינו מחלק ביניהם. ונראה הטעם בזה דבאיתתא מקניא לאדם חשוב משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה בכסף שוה פרוטה וכל שכן דניחא לה באדם חשוב דמקבל מינה מתנה שאפילו בחנם תתרצה לו אלא משום גזרת הכתוב דבעינן שתתקבל ממנו כסף או הנאת שוה כסף. אבל בשאר דיני ממונו' לא עבידי אינשי לאקנויי נכסייהו משום הנאה דמקבלי מינייהו מתנה אדם חשוב דבלא הנאת שוה פרוטה יכול ליתנה לו במתנה. משא"כ לומר כן באשה ועוד דההיא הנאה דמים היא ומעו' אינן קונו' במטלטלין וכן כ' זה הרמב"ן ז"ל נראה טעמו של הר"מ ז"ל שסובר דרבא דאמר וכן בדיני ממונו' לא קאי אדינא דאדם חשוב ואנן נמי אף ע"ג דפשיטן לן דאיתתא מקנה בהכי קרקע לא מקני וכיון דרבא דאמר וכן לענין ממונא לא קאי אדינא דאדם חשוב דסמיך לי' א"כ נסתפק לנו אי קאי אכלהו אינך מדין ערב ועבד ודין שניהם או אמקצתיהו ואשכחן דרבא אית לי' מדין ערב בדיני ממונו' בע"ז פ' השוכר את הפועל (ס"ג ע"ב) דאמרינן התם והאמר רבא תן מנה לפלוני ויקנו לך כל נכסי קנה מדין ערב ולא מצינו בשום מקום שאמר רבא כן בפירוש אלא מה שאמר בפ"ק דקדושין (שם) וכן לענין ממונא ואם כן אית לן למימר דרבא לא אמרה אלא מדין ערב כיון דבע"ז לא הזכירו יותר שאלו אמרה רבא אכולהו לא הוה אמרי כי האי לישנא אלא הכי הוה אמרינן והא אמר רבא וכן לענין ממונא. וכיון דלא אמרינן הכי ואמרינן והאמר רבא תן מנה לפלוני ויקנו לך נכסי מדין ערב. משמע דרבא לא אמר טפי ולפי זה כ' הרב ז"ל מדין ערב ולא כתב מדין עבד ומדין שניהם דכל היכא דצריכים לדיני עבד בדיני ממונו' לא קנה ויש טעם גדול בדבר לחלק ביניהם שהרי דין ערב דיני ממונו' הוא. ואם אשה גמרינן מניה כ"ש שאר דיני ממונו'. אבל דין עבד ממונא דאית ביה איסורא הוא וניחא למיגמר מניה אשה דהיא כותיה ממונא ואיסורא אי נמי משום גזרה שוה דלה לה (חגיגה ד' ע"א). אבל היאך נלמוד דיני ממונו' מדין איסור ממונא מאיסורא לא ילפינין (ברכו' י"ט ע"ב) ואע"ג דגמרינן אשה מערב והוי איסור' מממונא. שאני התם דאשה ממונא נמי היא שהרי ע"י קדושין כשתכנס לחופה בעלה יורשה וממונא מממונא הוא ואיסורא ממילא קא אתי. אבל ממונא מאיסורא דעבד ליכא למיגמר דהתם קני נפשיה להתירו בבת ישראל זה נראה לי טעמו של הרמב"ם ז"ל. ואם תאמר דמההיא דע"ז ליכא למיגמר דרבא לא ס"ל דדין עבד ליתיה בדיני ממונו' משום דהתם דין ערב איצטריך לן ולא דין עבד ומאי דאיצטריך לן אמרינן. אפי' הכי אין הדבר יוצא מידי ספק אי קאי רבא אדין עבד אי לא כיון דאשכחן דלא קאי אדין אדם חשוב דסמיך לי'. ואפשר דהוא הדין דלא קאי אדין עבד ולא גמרינן מניה אלא מאי דחזינן בפשיטו' דקא' עליה דהיינו דין ערב כדמוכח ההיא דע"ז ונשאר דין עבד בספק. ומספיקא לא מפקינן ממונא ואמרינן דלא קנה מדין עבד וכל שכן מדין שניהם. והרי"ף ז"ל השמיט דבר זה ולא כתבו בהלכו' והרמב"ן ז"ל כ' שלא ידע למה השמיט: