שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רא
ענין רא:
זה כתבתי אל הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה ששאל ממני אם היה מותר לו לאכול גבינה מיד אנוס אחד שהי' חשוד לאכול והי' בעיני הרב ז"ל שאינו חשוד להאכיל והי' רוצה לאכול וסומך על הרא"ה ז"ל שהי' מפרש שאם חשוד לאכול ואינו חשוד להאכיל שמותר לסמוך עליו ואני אסרתיו עליו וסמך עלי בזה וכתבתי לו זה:
דינו של הרשב"א ז"ל הן הן דברי רש"י ז"ל (ע"ז ל"ט ע"ב) שהוא פירש דבעל הבית שבסוריא חשוד אלפני (נער) [עור] לא תתן מכשול ואינו חשוד לאכול ואע"פ שהרא"ה ז"ל הקשה שלא מצינו כן אלא בכותים אינ' קושיא שהרי בעלי הגמרא (שם) העידו שבסוריא היו חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול. וכל חידושה של בריית' זו אינו אלא לומר שאף ע"פ שהן חשודין למכור אינן חשודין ליתן דליתן מדמי ליה לאכול שאינו חשוד בו ולא למכור שהוא חשוד בו והיינו דמסייעין ליה לר' יהושע בן לוי (שם) דאמר שגר לו וכו' דליתן מה לי בביתו אם נתארח אצלו מה לי אם שגר לו במתנה דודאי חדא היא לדמונייהו לאכול שאינו חשוד בו. ומאי דאמרינן מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא מוכיח כן. אלא שבכאן אינו מתפרש כמו בשאר מקומו' שרוצה לומר הא אי לא משכח אלא איסורא אכיל לי' כדאמרי' גבי משומד לתיאבון בפ"ק דחולין (ד' ע"א) ובכאן אינו מתפרש כמו כן. אלא הכי פירושו בעל הבית שבסוריא אע"ג דחשוד למכור. אבל לעצמו לא שביק היתירא לעולם ואכיל איסורא. ואי לא משכח היתרא לא יאכל לא איסורא ולא היתירא וכיון שאינו חשוד ממאי דאכיל יהיב ומשדר. וזה פירוש השמוע' בלא שום דוחק. ויצא לנו מזה שאם הי' אוכל איסורא אינו מתארח אצלו ולא מקבל מתנותיו כדברי הרשב"א ז"ל וסברת הרא"ה ז"ל אינ' מתקבלת כלל דודאי אשכחן חשוד להאכיל ואינו חשוד לאכול ככותאי משום דלי' להו לפני עור וכו' אבל ההפך שיהא דמא דחבריה סומק טפי מדמיה לא מצינו. ועל סמך מה שהוא אומר מה יועיל לי אם אשלח לו דברים האסורים לא נתיר לזה שיאכל מה שהוא נחשב בהיתר למשלחו שגם עתה יאמר החשוד המשלח גם אם אשלח איסור יסמוך עלי מפני סמך זה שכיון שאין הדבר חמור עליו לאכלו כל טצדקי דאית ליה עביד להאכיל לאחרים ואין סברתו אלא סברא הפוכה וגם פירושו דחוק מאד ברח מן הרמץ ונפל בגחלים שהוא הוקשה לו לפרש כרש"י ז"ל כדי שלא יאמר שהן חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול וסבל פירוש רעוע בהלכה שנתפרש דדומיא קאמר דרך חידה ומשל כלומר דבעל הבית דעלמא אי משכח היתרא לא אכיל איסורא. וכיון שכן ה"נ אי לא משכח היתרא לא ספי לי' איסורא וגם פי' השני אינו נקשר יפה ואין להאריך: