שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/סב
ברש"ך אל ה"ר שמואל חלאיו יצ"ו
שאלה סב: שאלת ראובן תבע שמעון מאה מנה וכפר אותו וכשהיה בינו לבין חבירו הי' מודה לו ולפי שלא היו לו ראיות בררו שניהם שנים להטיל פשרה ביניהם וקבלו עליהם כל מה שיפשרו ביניהם בקנין ובכח נדוי ואחר פסק דין הנבררים רוצה ראובן לבטל פשרתן מכח מודעא שמסר שלא היה מתפשר עמו אלא מפני כפרנותו ועכשו שחייבוהו הנבררי' באותה פשרה רוצה כל תביעתו ממנו זאת היא שאלתך ודעתך נוטה שהפשרה קיימת והמודעא בטלה ונתת טעם לדבריך כפי דעתך:
תשובה: אם אין לראובן אחר הפשרה ראיה אחרת אלא טענתו שהיתה לו קודם הפשרה אלו לא היתה שם מודעא היתה הפשרה קיימת ואינו יכול לבטלה מטעם קנין בטעות כמו שנראה מדבריך דלא מבטלינן פשרה מטע' קנין בטעו' אלא כשנתחדש לו זכות או ידיעה אחרת אחר קנין אבל אם לא נתחדש לו דבר אחר הפשרה אלא מה שהי' קודם הפשרה אין כאן קנין בטעות וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ומזה הטעם הוא שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכו' סנהדרין דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה וכו' עד וכל קנין בטעות חוזר וכו' ע"כ וכן כ' הרי"ף ז"ל בתשוב' וז"ל מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואח"כ ראו ב"ד שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול לחזור שיש לומר אלו היה יודע שאין עליו שבועה לא הי' עושה פשרה והו"ל קנין בטעו' עכ"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מה' סנהדרין שאם קנו מידם בפשרה אין יכולין לחזור בהם אינו סותר זה כמו שעלה בדעתך בשאלתך שאם נתחדשה לו ידיעה אחרת אחר הקנין ודאי הפשרה בטלה משום דכל קנין בטעו' חוזר כדאי' בפ"ק דגטין (י"ד ע"א) ולפי שטעית בזה פרשתיו לך ובנדון הזה כיון שלא נתחדש לראובן שום זכות אחר הפשרה אלא מה שהיה קודם הפשרה אינה מתבטלת מטעם קנין בטעו'. ומצאתי בה"ג כלשון הזה אדם שתפס בדין בעל אחותו או ואחותו ואמר להם ממון היה בבית אבא ולא מצאתי אותו ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל להם את השבועה וקנו מידו אם קנו בידו כלשון הזה שנטלתי ממון זה ומחלתי כל שיש לך אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי מחל אבל אם אמר בלשון הזה קנו מידי שנטלתי ממון זה ומחלתי שבועתי ולאחר זמן נתגלה עליה' ממון אביו שבועה הוחלה ממון לא הוחל ומחזיר מה שנטל ומחזירין לו מה שנתגלה עליה' וחזרה שבוע' למקומה ע"כ והרי זה ק"ו שאע"פ שנתגלה לו מה שלא היה יודע אם מחל בפי' מחילתו מחילה ואפשר שאף בזה יודה הרי"ף ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל שלא נקרא קנין בטעו' אלא כשהטעוהו ב"ד וחייבוהו שבועה אבל בנדון הזה גמר ומחיל כל מה שמחל בפירוש. וצריך לחקור בפשרה שבנדון שלך אם היא מתבטלת מפני המודעא וקי"ל דכל מודעא דלא כתי' בה אנן סהדי ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואוקימנא במודעא דזביני אבל דגיטי ומתני' גלוי מלתא בעלמא הוא כדאי' בפ' חזקת (מ' ע"ב) ובנדון הזה אפשר הי' לומר דכמתנה דמי שהרי הוא נותן לו תביעה גדולה שהי' תובעו מפני דבר מועט שחייבוהו בפשרה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' י' מה' מכירה כ' בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא וכו' הרי המתנה בטלה ע"כ ועדין יש לומר שזה הנדון בכלל מחילה הוא ופשרה שכת' הרב ז"ל דלא הויא בטלה איירי בפשרה שאין בה מחילת זכות אלא כגון חלוקת אחים וקנו מידם ברוחות זה ברוח פלוני וזה ברוח פ' וכיוצא בזה אלא שמפשט לשונו אינו נראה כן ולפ"ז אין פשר' זו בטלה שהרי העדים לא ידעו כלל שזהו אנוס בפשר' שהרי לא ידעו שהי' חיי' כל תביעתו שאם היו יודעים כן למה היה מוסר מודע' יבאו ויעידו לו בב"ד אלא ודאי לא ידעו באונסו אלא מפיו וא"כ אינה מודעא כלל ובודאי אלו ידעו אונסו היתה מודעא אע"פ שאין כאן אונס הכאו' בגופו כלל אלא אונס הפחדה מפסידת ממון ודומה למעשה דפרדסא המוזכר בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דההוא גברא דמשכן ליה פרדסא לחבריה ואכליה תלת שנין ואמר ליה אי מזבינת ליה ניהליה ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי וכת' עלה ר"ח ז"ל ושמעינן מניה דמאן דמפחיד ליה לחברי' במידי דיכול למעבדיה כגון הפסד ממון או הכאה כ"ש הכאת נפשו דאומר לו אי לא מזבנת לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כ"ו דאית להו לסהדי למכתב מודעא בהאי ולפרושי בה ידענ' ביה באונסיה דפלניא ואע"ג דלא עביד מאי דמדחיל ליה אלא כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד הוי אונסא דמוכר וכל כה"ג כתבינן עכ"ל והרי הצריך הרב ז"ל בכל כי ה"ג שידעו האונס ואח"כ יכתבו המודעא ואם בעובדא דפרדסא כ' הרב ז"ל שאחר ידיעת האונס צריך מסירת מודעא ואם לא מסר מודעא אע"פ שנאנס המכר קיים דהא קי"ל בפ' חזקת (מ"ז ע"ב) תלויה וזבין זביניה זביני ובנדון שלפנינו אע"פ שמסר מודע' כיון שלא ידעו העדים האונס אלא מפיו אינה מודע' כלל ואינה מבטלת הפשרה. עוד יש לקיים הפשרה אע"פ שנאמר שזה דומה למחילה לפי שיש בה קבלת חרם ונדוי והרי הוא בעונש הנדוי אם הוא מערער עליה ואין לו טענה בזה מפני האונסין דאע"ג דקי"ל דנדרי אונסין התירו חכמים כדאי' בפ' ארבעה נדרים (כ' ע"ב) לא בכל ענין התירו אלא בכגון ההיא דתנן התם (כ"ז ע"ב) נודרין לחרמים ולהרגין ולמוכסין שהיא של תרומה ואינה של תרומה שהיא של בית המלך ואינה של בית המלך וכו' אמרינן בגמ' (כ"ח ע"א) היכי נדר אמר רבי עמרם אמר רב באומ' יאסרו פירו' העולם עלי אם אינן של בית המלך ואסיקנא באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם כדאי' התם (הג"ה אמ"ה בנדרי אונסין ושבועת אונסין אין צריך לומר בלבו היום כדדרשינן בשבועו' (כ"ו ע"א) האדם בשבועה פרט לאנוס ומאי דמצריכינן בנודר לחרמין ולהרגין שיאמר בלבו היום היינו משום דבשעתא דמשתבע מיחזי כמוציא שבועה מפיו לשקר ולפיכך צריך לומר בלבו היום כדי שלא יוציא שבועה מפיו לשקר אבל בנודר או נשבע באונס שבעת הנדר והשבועה לא הוציאם מפיו לשקר אלא שאחר כך אינו רוצה לקיימם א"צ שיאמר בלבו היום ודבר זה מתברר בתשובת הרשב"א ז"ל דוק ותשכח ועוד כ' הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא שאין צריך שיכירו העדים באונסו): ובנדון הזה כיון שלא טען התובע שהוא בטל בלבו קבלתו שהיתה בכח נדוי אינו רשאי לבטל פשרתו כלל והרי הוא מחויי' מכח קבלתו לקיים אותה והרי היא קיימת: