שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/נב
וזאת המליצה עשיתי לה"ר חיים הנז':
ענין נב:
על משכבי בלילות ההשגה.
ונפלה עלי תרדמת הדאגה.
ולבני עלייה המתמעטים דלפה עיני מתוגה.
ולא נתנה לה פוגה.
והנה לפני מגלה בשושנים סוגה.
בשרד השכל מתוארת ובמחוגה.
במכתבה שחורה ובעניניה נאוה הנוה והמעונגה.
אין בדרכיה מכשול ולא בים עמקיה נחשול.
ולא בדבריה משוגה בכל קוץ וקוץ תלי תלים בשמים נוזלים ובכל שטה ושטה ערוגה.
והיולדה ועל תלה מעמידה הוא המציאה והוא המביאה ובידו אלי נהוגה.
ראיתי את האיל.
וגם הוא בן חיל.
רוח ה' נוססה בו.
כלב הארי.
לבו כלביא לו שאגה.
הגדלתי השמחה שלמתי נדרי ואזבח זבחי שלמים שלמי חגיגה.
ואשתחוה לאל ואברך.
ואקרא לפני האיש אברך.
אגש אליו להעביר על צוארו שמתי רביד ועטרת זהב בראשו להשתמש בתגא.
ואומרה לאל סלעי.
מושיעי חננתנו היום.
להמציא לנו פדיום.
איש כזה.
מזה בן מזה.
נשרש בארץ רויה.
מארץ ציה.
מקום שממון הר חרמון.
טור תלגא.
ועתה אשר חשבנו מראשותנו ירד.
ומהשרידים איש לו שרד.
הלבשת בו בגדי שרד.
מקצוי ספרד.
מרפא מחלתנו.
מקומם שכלותנו.
וישימה מפוסגה.
תארו כתאר בני המלכים.
כמראה הנסיכים.
מעלתו יין התורה במי מעייני הפלפול מזוגה.
נפשי יצאה בדברו נקשרה בעבותות אהבתו ובכנפי מעילו אחזה.
כל יקר ראתה עיני זולתו בזה.
ולכל חמדה לעגה.
ולרוות צמאה על אפיקי מי שכלו כאיל ערגה.
ראיתיך אחי. תאריך ימים ונפשך תחי. שפתותיך תטופנה נפת. ובין עיניך טוטפת. בספור שבחים ומהללים. ולברך במקהלו'. חכמי מחוזך המה המשכילים. רבי תורה אנשי משרה. ובמעשים מגברים חיילים. ובכלל יש בכלל מה שבפרט כלו זהב. נחשת מוצהב. נחשת ממורט נוגה סיגו שבוס מחוקק. ויצא לצורף כלי שבעתים מזוקק. כי כלם מקיימים מצות וחקים. ובדברי סופרים מחזיקים. מחמירים בהם ובדבריהם מדקדקים. אין פרץ ואין יוצאת. אז אמרתי מה נכבד היום יום בשורה מוצאת. ואשאל לו לתחנה. לתת להם תחנה. ולהיות להם אמתו סוחרה וצנה. וישים לאוהבי תורתו שלום רב. וישע יקרב:
ואשר על רגלי העמדתני. ובמושב זקנים הושבתני. להשיב לשאלות שאלתני. ואם ידעתי כי שאלותיך הם לא אומר חצי תשובות. אבל אומר תשובות שלימות בריאות וטובות השגת חכמים השגת. ולחקור במחקרם הפלגת. על הרי הראיות כמוך כמוהם דלגת. תקנת שבת. אתה אחד כאחד שבם מיוחד. בסודם ישבת. ובקהלם נפשך תחד. על דבריך א"א לחלוק. רק חסר לב ברצותו האמת לדלוק. ובמקום שידך מגעת. הכרעתו אתה מכרעת. אך להיות מעלתך בכל הארץ מודעת. אבא אחריך. ומלאתי את דבריך. וביתר השאלות במה שראוי להסתפק הסתפקת. ובמה שראוי להשקיף השקפת. והנני כדי בי עיניך בהם אאיר. וארים מכשול מדרכך וסלון ממאיר. ברכה אחריך להשאיר:
וכי על על מדותיך הפרזת, במה אשר בדבריך רמזת. להודיע בעולם טבעי. ולהיות בכל הארץ שמעי. נמטי לך אפריון. כי אמרת ללבוש צדקה כשריון. ותעט קנאה כמעיל. על העושים בונים כונים לא לעזר ולא להועיל. הוי בעיניהם חכמים. והמה כלבים אלמים. ואשר בעיניו גדול כחכמי יבנה. ובמנין סנהדרי גדולה נמנה. ואומר בלבו את הסוסים יתחרה. הוראות בישראל הוא יורה. הנה הוא תפוס. ובמדלח מים רפוס. וכל רוח אין בקרבו. כשטר כתוב פרוע על גבו. את רגלים רץ וילאוהו. ותינוקות בהבל פיהם יזרוהו ישאוהו. אבל אני לא לכך נתכונתי. לא רמו עיני ובגדולות לא הלכתי. מעשי יקרבוני ולאוהבי האמת יאהבוני. איני כאילן סרק. מפרי מאכל הורק. וקולו למרחוק. נשמע לבלי חק בשבת ישבתי. ותורתו מה אהבתי. ונטעתי לי עץ כל פרי והיה למאכל. ליושבים לפני ה' לאיתיאל ואוכל. חלילה לי ללכת אחרי הבחורים. ברעה מתגרים. על שכניהם מתגברים. קולם נשמע מאילת. ומעציון גבר ומהמהם ומהם ומהמונם אין תועלת. כנהר חדקל הוא דגלת. גם בזה לא בחר ה' רק להלך בנחת. ולשמש במוך. ובקול נמוך. ויהיו מעשה תקפו וגבורתו. מוכיחים הוראותיו היוצאים מתורתו ויאמר כמו שיאמר פרת. אשר זכר קולו מפי עוברים נכרת. ושואלים אותו בזה מה הסבה. והוא משיבם די לי כי במעשי תהלתי בכל הארץ רבה. ולהודיע חכמתכם לחכמים יודעי העתים רבים וכן שלמים. ואשר באגרתך זכרת. ובתאר השלמות אותם תארת. גם תמול גם שלשום זכר מעלתם בשכלי רשמתיו רשום. בכל הארץ יצא קום לתהלה. כי הם השרידים אשר ה' קורא והם באמת הסגלה. ומה אני ומה חכמתי. מה כחי ומה גבורתי אם שניתי. לא שלשתי. ואם שלשתי לא שמשתי. אך את אזנם אעיר. כי אם ארבה ואם אצעיר. לא מחריצות או עצלה כי מתת אלהים היא. מפי עליון אמר ותהי. האמנם כל ימי בין החכמים גדלתי. ומלשמש אותם לא נתעצלתי. ומצאתי בעצמי על חבירי יתרון. עד אשר לא היה לזולתי עמי זכרון. מהם מי שעלי נזרקו בו נבואות. ובילדותי היה מובטח בי להורות. בישראל הוראות. ומהם מי שגברה ענוה צדקו. באמרו סמוך לפרקו. ומעולמנו זה בהסתלקו. מה שאין הפה יכולה לדבר פן יחשדני שומע כי אני בעיני ראוי חדשים לקדש ושנים לעבר. ובכל זאת עלי דעתי לא זחה ועל פני שמש הכניעה זרחה. ומבית הספר לא משתי ואם מצאתי לי רב עדין אותו שמשתי. ואם בחכמות חיצוניות הקישיות מופתיות עיוניות שכליות טבעיות רפואיות הגיונות למודיות הן כל. ראתה עיני גרגיר או אשכול. פלג מלא או טפה. לאכול התוך ולזרוק הקליפה. להיות אמונתי באל ומצותיו מיופה. בנפת האמת מסובי השקר מנופה. ואם ידעתי באמת. ועל לבי זאת החותמת. כי החכמה הפנימית. אשר אין בה תרמית ומעלתה על שאר החכמות גדולה. היא חכמת האמת חכמת הקבלה. היא חכמת נביאינו. ובה מתנשאים נשיאינו. היא היא חכמת התורה אשר מכל סיג טהורה. בה יתקרבו לאל בני אדם. היא זיום היא הדרם היא הודם. היא תאיר במעשה בראשית נתיבה. היא תגלה חדרי מרכבם. תודיע סוד חשמל. וכל עיון בו בזולתה עמל. ובפירוש השמות. תגלה לנו תעלומות. ופליאות ובצירוף האותיות נוטריקונות וגמטריאות. אשר מי אשר אליה זכה. ולתת עליו היום ברכה. ושאר החכמות אינם רק שיחות. ואליה המה פתיחו'. ואם היא גברת המה שפחות. ודי להם בזה מעלה. ואחרי אשר עד המופת אשר אי אפשר להכחישו מחקרה עלה. האמנם נהגנו בעצמנו בלמודם היתר. כדי להשיב את אפיקורוס עושה תורתינו פלסתר. כי התורה להודיענו תעלומו' רמות בלי מופת תחיש. אך המופת לא תכחיש. והאמת הברור. כי העוזב דרכיה עונו צרור. ופני המתרפים במצותיה קבצו פארור. לא יועילו החכמו' רק ללטוש המחשבה הם סבה. אך היא במצותיה היא המביאה לחיי הע"הב. ובזה על כלן זולתה מדתה מרובה. כה דברי המתאבק בעפר רגלי המשכילים בחבה. מעתיר לאל עילום. יפרוש עליהם סוכת שלום. כמין בית מעובה. שמעון בהר"ר צמח זלה"ה: