שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/נא
שאלה נא:
עוד שאלת לבאר לך מכת מרדות אם יש לה קצבה אם לא:
תשובה: בקצת ספרים בפ"ו מה' חמץ ומצה נמצא כתוב שמי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו וזה תימה גדולה שאם רוצה לומר שאחר שאכל מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ מצינו חומרא בד"ס יותר מד"ת וגם אם ר"ל שבעודו אוכל מכין אותו עד שיפרוש או עד שתצא נפשו לא מצאנוהו באיסורי תורה והיאך נחמיר כן באיסורין דרבנן ובאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל הוא דאמרי' הכי בפ' הכותב (פ"ו ע"א) וכשעבר זמן חיובו אין מכין אותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בס' המצו' אבל באיסורי לאוין דלא מצינו אלא מלקות מ' על כל התראה ועל כל כזית כדאי' בפ' ואלו הן הלוקין (כ"א ע"א) וכבר הגיה הרמ"ך ז"ל על הרב ז"ל בזה וכן הרמב"ן ז"ל בספר המצות בעיקר ראשון הגיה עלי' בזה אלא שבספרינו לא מצינו שכתוב אלא מכין אותו מכת מרדות אבל עד שתצא נפשו לא מצינו. ומצאתי לרש"י ז"ל שכ' ביבמו' בפ"ג (ע"ש נ"ב ע"א) דמכת מרדות הם י"ג הכאות ולא יותר אבל בפ' שלוח הקן (קמ"א ע"ב) כ' הוא ז"ל שאין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו לעשו' וכן פי' בעל הערוך ז"ל וזה נוטה לדע' הרמב"ם ז"ל שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשו' כן מכאן ולהבא או עד שתצא נפשו וכ"מ בירו' ממס' נזיר (פ"ד ה"ג) דאמרי' התם מכות תורה ל"ט מכת מרדו' חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו וכן היא בתוספתא דמס' מכות ומ"ש רש"י ז"ל די"ג מכות הן כך נוהגין בהרבה מקומו' להלקו' לבעלי תשו' ונר' שיצא זה המספר [כי המלקו'] הן משולשין כדי רשעתו לפניו וכדי שתי רשעיות לאחריו (עי' מכות כ"ג ע"א) ומלקות של תורה הן ל"ט שלישיתן הוא י"ג ומשום הכי נהוג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית לפי שהיו נוהגין להלקו' הרשעים בין מנחה ובין ערבית והיו מקרין אותן הפסוק שיש בו י"ג תיבו' זה נ"ל. אבל יש אומרים ששלש פעמים אנו קורין אותו פסוק והם כנגד מ' חסר אחת. והרשב"א ז"ל כ' בתשובה דמלקו' מ' היא כשל תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורי' תקון והביא ראיה מדאמרי' בפ"ק דקדושין (כ"ח ע"א) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים אע"פ שאינו לוקה אלא מדרבנן. וזו אינה ראיה גמור' שכבר פירשו בזה שהוא מדה כנגד מדה דעבד יהא בנדוי דמשום דאוקמיה בארור כנען יהא בנדוי דארור בו נדוי ובממזר דאוקמיה בלאו דלאו יבא ממזר סופג את הארבעים כממזר הבא על בת ישראל. אבל הרב ז"ל הביא ראיה אחרת מדאמרי' בפ' זה בורר (כ"ו ע"ב) גבי חשוד על העריו' עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר וההוא מדרבנן הוא שכ"כ שם רש"י ז"ל ארבעין בכתפיה חייב מלקו' הוא אע"פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה עכ"ל וזו ראיה גמורה היא. ונראה דתלמוד שלנו חולק עם הירושלמי והתוס' שהזכרתי ושמא הירושלמי הוא במצו' של דבריהם שהם כעין של תורה והם כל הגזרו' שגזרו מדבריהם וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המצות. והרמב"ם ז"ל בהלכו' עדות בפ' י"ח כ' מכין אותו ב"ד מכת מרדות כפי מה שיראה בעיניהם ובהרבה מקומו' בגמ' יש לשון מלקו' על מכת מרדו' וגם הרשב"א ז"ל כ' שמי שאינו רוצה לקיים המצוה אפי' מצוה מדרבנן מלקין אותו בלא קצבה עד שתצא נפשו ומכאן הוציא הרב ז"ל שמי שאינו רוצה לפרוע חוב אביו מכין אותו עד שתצא נפשו משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכופין במצוה זו כדעת ר"ח ז"ל אע"פ שיש חולקין עליו רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל שאין כופין על מצוה זו אלא על פריעת בעל חוב מצוה וסובר הרב ז"ל דכפייה זו בהכאה היא כאומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל: