שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/מז
ענין מז:
ובענין מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אם אומרי' כן בד"ת או לא.
ידע שיש בזה בתלמוד חלוף סוגיא דבפ' שואל (קמ"ח ע"ב) אמרי' דדוק' בדרבנן אבל בדאוריי' מחינן בהו ובפ' המביא כדי יין (ו' ע"א) אסיקנא דאפי' בדאוריי' לא מחינן דהא תוספ' עשה הוא ואכלי ושתו עד שחשכ' ולא מחי' בהו ונראה שסוגיא זו עיקר דהא עבדי בה עובדא אלא שיש אומרים דדוקא במידי דלא כתי' בהדי' כתוספת עינוי אבל במה דכתי' בהדיא באוריית' מחינן בהו וכ"כ בתוספ' דדוקא במלתא דידעי' דלא מקבלי מינן אבל אי לא ידעי' אי מקבלי אי לא מקבלי חייב למחות כדמשמע בפ' [במה] בהמה (נ"ה ע"א) ואלו הנחנו בני אדם על מה ששוגגין בכל יום היו מוסיפין שגגות ותפול התורה מעט מעט.
ונ"ל ג"כ שזה לא נאמר אלא בדבר שכלם שוגגין כההיא דפ' חזקת (ס' ע"ב) בענין רבו פרושים בישראל אבל בדבר שמיעוטן שוגגין מצוה למחות בידם ואף אם יבואו להיות מזידין כדי להזהיר לאחרים שלא יבאו לידי מכשול דילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא כדאיתא בירושלמי דמשקין (פ"ב ה"ב).
והמורה הוראות אם הזהיר את העם והם לא הוזהרו עליו נאמר אתה את נפשך הצלת.
ובפ' הספינה (פ"ט ע"ב) בענין עוות המשקולות אר"י ב"ז ווי אם אומר שמא ילמדו הרמאין ווי אם לא אומר שמא יאמרו אין ת"ח בקיאים במעשה ידינו ויבאו לרמות ויפסידו העניים ואסיק' דודאי' אמר' ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וכו':