לדלג לתוכן

שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קעד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ענין קעד: ענין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם מעלה לו שכר להוציא מכל לב מקנתר. ולכוף עליו פסכתר. כדי שלא יעשה תורת אמת פלסתר. אכתוב בכאן הראיות על דין אחד שפסקתי ושמעו עליו רבים. ויסרו אותי בשוט לשון ובעקרבים. והי' בעיניהם כאלו התרתי בשר בחלב. והיודע ועד מי הוא העולב. ומי הוא הנעלב. יהי' לדיין ויודע את אשר לו מטהו יפרח כתמר וכלולב:

גריסנן בפ' כיצד הרגל (כ' ע"א) א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורחא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא מאי מילי מעלייתא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או א"צ היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגר' ובגבר' דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא אלא בחצר דקיימ' לאגר' ובגבר' דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר הוא אלא בחצר דלא קימא לאגרא וגבר' דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמ' מצי א"ל הא אתהנית מנאי א"ל מתני' אבעי לכו ושקלי וטרו בה טובא בההיא שמעת' ומסקנ' דהיכ' דלא קיימ' לאגר' אינו מעלה לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר פטור ובתר הכי אמרי' (כ"ב ע"א) א"ר סחורה א"ר הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער וכו' מאי בינייהו דקא משתמשי בה בציבי ותבני והרי"ף ז"ל פסק דטעמ' דאינו מעלה לו שכר הוי משום דזה נהנה וזה לא חסר פטור. ולפי דבריו ואפי' משתמשי בה בציבי ותיבני פטור וכוותיה מסתבר' דעיקר בעיין לא הוה אלא מהאי טעמ' וכולה סוגיין בהכי רהטא והכי מוכח עובד' (שם) דההוא גבר' דבנה אפדנא אקיקלת' דיתמי דאגבי רב נחמן לאפדניה מניה דאקשי' עליה לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעקר' קרמנאי הוו דיירי ביה ויהב' להו ליתמי דבר מועט וא"ל רב נחמן זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה דמשמע דס"ל לר"ן דלאו משום ושאיה יוכת שער הוי דאי לא אמאי לא אגבייה לאפדניה מעקר'. אלא ודאי ס"ל דמשום דזה נהנה וזה לא חסר הוא דפטור ומשו"ה א"ל דליפייסינהו ליתמי באותו דבר מועט דחסרינהו ומשום דלא אשגח קנסיה ואגבייה לאפדניה מניה זה נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל. אבל הרב בעל העטור ז"ל חלק עליו וכתב דאי משתמשי ביה בציבי ותיבני דחייב ולא נראו דבריו ודברי הרי"ף ז"ל עיקר וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' גזילה ואבדה ה"ט) דזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור וכן היא הסכמת בעלי התוס' והאחרוני' ז"ל ואחר שנתברר זה נאמר לענין הנדון שלפנינו שראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפי' אלא אמר לו דור בחצרי סתם שהוא פטור שאפילו נכנס הוא מעצמו בחצר זו בלא רשות בעל החצר פי' דר בחצר חבירו שלא מדעתו היה פטור דזה נהנה וזה לא חסר הוא ששמעון לא חסר בשביל דירתו שכירות שהיה נוטל מאחרים שהוא היה דר בה וזה פי' דלא קימא לאגרא והוא הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל שאינה עשויה לשכר שנשתבשו בהבנתו גסי ההבנה. וכשפי' שמעון בים לצרכיו אמר לזה דור בחצרי דודאי פטור ויש לנו לומר בזה מ"ש בגמ' על זה וכי מה חסרו ומה הזיקו ואי זה שכירות היה נוטל מחצר זו שנאמר שחסר אותו בשביל הנאתו של זה וזה פשוט הוא למי שראה אור התלמוד ולא עוד אלא אפילו פירש בים ולא אמר לו דור בחצרי אלא מעצמו דר בו שזהו פירוש דר בחצר חבירו שלא מדעתו היה פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי דודאי פטור ואפילו נאמר דזה נהנה וזה חסר הוא דחייב כדע' הרב בעל העטור ז"ל לפי שזה מדעתו דר בו וכ"ש שזה היה דר בו בחנם בפי' שא"ל דור בחצרי חנם ואח"כ לא חדש לו דברים בענין הדירה ההיא אלא עמד סתם בה דודאי אפילו למאי דהוה מספקא לן מעיקר' בגמ' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם מעלה לו שכר אם לא בהא הוה פשיטא לן דאינו מעלה לו ואפילו דר בה הרבה שנים עד שיפרש ויאמר לו מכאן ולהבא תדור בשכר וזה לא ניתן ליכתב לרוב פשיטתו זהו עקר הדין בזה. ומי שירצה להשיב יבא וישיב ולא יקשה בעיני כלל כי מחמת הקושיות וההויות תרבה הדעת ורווחת שמעתתא כדאית' בפ' הפועלים (פ"ד ע"א). ומה שאני צריך לברר בכאן הוא שזאת החצר מתחלה כשהיה דר בה ראובן בחנם היתה חציה שכורה לשמעון וחציה קנויה לו והוא היה דר בעליה וסחורות השותפות בשאר החצר ואח"כ היתה כלה לשמעון ומאותו זמן שקנאה הוא תובע שכירותו ודבר פשוט הוא דפטור וק"ו הדברי' אם כשהיתה שכורה אצלו היה פורע שמעון השכירות מכיסו וראובן דר בה בחנם כ"ש עכשו שאינו צריך לפרוע שכירות דודאי אינו מעלה לו שכר וכ"ש שהחצר היה שלו וכיון דקי"ל דבדאורייתא כי האי גוונא יש ברירה כמו שהסכימו הפוסקים ז"ל יכול לומר זה בחלקך הקנוי אני דר והכי מוכח בפ' השותפי' שנדרו בדברי המפרשים ז"ל ובר מן דין מה לי דר בחצר חבירו הקנוי לו מה לי חצר השכור' לו הא קי"ל בפ' הזהב (נ"ו ע"ב) דשכירות ממכר ליומי הוא והוצרכתי לכל זה מפני שיש בני אדם שאפילו לפרש אי הכי אינם יודעים. ודברי התלמוד אליהם יגיעים. עושין בשיחתם הבטלה הוי' ופירכא. בתורה שלמה של דיין טורח להוציא דינו מכח ההלכה. ומכריחים אותו לדון ע"פ הבנתם לשונות הרמב"ם ז"ל לאמר להם על שמאל שהוא ימין דייני דמגיסתא פ' אלו מציאות (ל' ע"ב) ובפ' הגוזל בתרא (קי"ד ע"א). דייני דחצצתא פ' יש נוחלין (קל"ג ע"ב) דייני דשפלי פ' חזקת (כ"ט ע"א). דייני צור פ' תולין בדייני דחצצתא ובדייני דשפלי ובדייני צור דייני כפר. לבלום עדי פלפול התלמוד באין הבין כסוס כפרד. ולקרוע לשנים מעיל יושר הדיינים בלי איחוי אלכסנדרי ובלי שיור תפר. ולהרוס חומות ההלכו' הבנויות לתלפיו' על תלן להעמידן על הספר ולהמית נפשות אשר לא תמותנה וזכאין בדינן להכריז בחייהן צאו לחפר. מדעתייהו ומזלזולן רחמנא ליצלן. וכמה ענינים יש בזה הנדון שאפילו ערכאות שבסוריא ויושבי קרנות יהיו פוטרין אותו מחמת אותן טענות. אלא שלא רציתי לכתבן לפי שאין צורך באותן טענות אלא לנשים וכיוצא בהן וחלילה לי להיות דברי עמהן כי אם ליושבים לפני ה' היודעים להשיב על הן הן. שמעון בה"ר צמח זלה"ה: