שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה קסח: עוד שאלת אמרו רז"ל בענין ברכת המזון בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל חז"ל אמרו תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו תודיעני בחסדך מה טעם אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו אם מפני שאשתו היא פטורה מאותה מצו' והאיש מחוייב בה או מפני דבר אחר וכן מי שבניו מברכין לו אם מפני שהם קטנים והם פטורי' מן המצות אם מפני דבר אחר:

תשובה: בפ' מי שמתו (כ' ע"א) שנינו נשים ועבדי' וקטנים פטורי' מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובב"המ ובגמרא (שם כ' ע"ב)בעי רבינא מרבא נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן ונפק' מיני' לאפוקי נשים לרבי' ידי חובתן אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ואי אמרת מדרבנן הוו נשים אין מחוייבין בדבר מדאורייתא ולא מפקי לרבים דמחייבי מדאורייתא ואתא רבא למפשט דמדאורייתא חייבות מדתניא באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו מברכת לו אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אא"א דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא בתמיה ודחי רבינא דלעולם חיובא דנשים ליתיה אלא מדרבנן והכא מש"ה אמרי' דאשה מברכת לבעלה משום דמיירי שהבעל לא אכל אלא שיעורא דרבנן דהיינו כזית לר"מ או כביצה לר' יהודה דמחייב מדרבנן לברוכי דמדאורי' לא מחייב אלא בכדי שביעה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והאשה אכלה שיעור שביעה ומחייבא מדרבנן והשתא הוו תרוייהו הבעל והאשה מחוייבין מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן אבל אי בעל אכל שיעור שביעה אינו יוצא בברכה דאשתו לפי שהוא חייב מן התורה והיא חייבת מדרבנן זאת היא דחייתו של רבינא למאי דבעי רבא למפשט לי' מהאי ברייתא דנשים חייבות בבה"מ דבר תורה ובעין לא אפשיטא והרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' ברכות ה"א) פסק ספקא היא אי מחייבי נשים בבה"מ דאורייתא או מדרבנן ומספקא לא מפקי נשים רבים י"ח ואחרי' פוסקים דחייבו' דאוריי' ומפקי רבים י"ח כפשטיה דרבא ולא משגחינן בדיחוי דרבינא ויש לזה הוכחה בגמרא לפי קצת נוסחאו' וגם הראב"ד והרשב"א ז"ל אומרים דלמסקנא דתלמודא ליכא שיעור' דרבנן כלל דר"מ ור"י דפליגי בפ' ג' שאכלו (מ"ה ע"א) בכזית וכביצה בדאוריי' פליגי וכיון שכן ליתיה לדיחוייא דרבינא כלל וכיון דליתי' א"כ הא דתניא אשה מברכת לבעלה משום דמחייבא דאורייתא הוא כפשטיה דרבא והא דתני' תבא מארה לאדם שאשתו מברכת לו היינו מפני שלא למד שאם למד היה יודע לברך והכי נמי הא דתנן בפ' לולב הגזול (ל"ח ע"א) מי שהי' עבד או קטן או אשה מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרי' ותבא לו מארה וכו' מפני שלא למד הוא ועלה אייתי בגמרא (שם) הך ברייתא דאשה מברכת לבעלה והכי נמי דאמרי' בירושלמי דמועד קטן תבא מארה לשכיניו שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול מפני שלא למדו שאם למדו היו יודעין שאבל אסור לאכול משלו מדקאמר רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (כ"ז ע"ב) ואי נמי למדו ולא קיימו מצות הבראה ראויין הן לקללה ככל מי שאינו עושה מעשה עמך דלייטינן לי' כדאיתא בפ' הזהב (מ"ח ע"ב) ובפ"ב דיבמו' (כ"ב ע"ב) ולענין בן מברך לאביו נמי למאי דדחי רבינא מיירי בבן קטן שהגיע לחנוך דמחייב מדרבנן בדאכל שיעורא דאוריי' ואביו שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"כ בתוספו' אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך יוציא הגדולים י"ח דלאו מצוה דידי' היא אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב כלל אלא שאביו מחוייב לחנכו והא דתניא בן מברך לאביו בבן גדול איירי והא דאוקי' רבינא בדאכל שיעור' דרבנן לאו משום בן מברך לאביו אוקים הכי אלא משום אשה מברכת לבעלה אוקמה הכי למדחי דנשים לא מיחייבי בבה"מ דבר תורה מיהו כל זה הוא למאי דדחי רבינא אבל למאי דפשיט רבא מהאי בריית' דנשים חייבו' בבה"מ דבר תורה הא דתניא בן מברך לאביו אי מיירי בקטן מיירי שעונה אביו אחריו מה שהוא אומר והכי אוקמוה בירושלמי ודמיא לההיא דפ' לולב הגזול שהן מקרין אותו והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין ואי מיירי בגדול מיירי שאין אביו עונה אחריו כלום ואע"פ שהוא מחויב בדבר ומש"ה יוצא אביו בברכתו אפ"ה ארז"ל שתבא לו מארה מפני שלא למד וצריך לאשתו ובניו שיברכו לו: