שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קנה
שאלה קנה:
עוד שאלת ראובן אסר על עצמו אשה אחת שלא ישאנה בתוך שלש שנים או נשבע על זה ואח"כ נתחרט על זה ורצה להתיר את נדרו או את שבועתו אני אומר שיוכל להתיר את נדרו או שבועתו בנשאל לחכם בחרטה או בפותחין לו פתח כשאר נדרים או שבועו' ואפי' נדר ברבים ממה דקי"ל נדר ברבים יש לו הפרה.
אבל בזה יש לי לדעת אם יש לו התרה קודם הנשואין או אחר הנשואין וכן אם נדר או נשבע עד"ר דאמרי' אין לו הפר' כי אם לדבר מצוה בההוא דפ' השולח (ל"ו ע"א) בההו' מקרי דרדקי ברור לי דבז' ודאי אין לו הפרה דמאי מצוה איכא אבל נסתפקתי אם הנודר טען ואמר ודאי אנוס הייתי בשעת נדרי אם מאמיני' אותו כי יש לומר לב יודע מרת נפשו ואין מכיר אנסו כי אם הוא בעצמו כי מי יודע לב בני האדם ואפי' לאחר הנדר יש לנו להאמינו ואין כאן נדר ואפי' נדר או נשבע ע"ד רבים משום דבטלה שבועה מעיקרא ובטל הנדר מעיקרו לפי טענתו זאת ואין כאן לא נדר ולא שבועה דבעי' פיו ולבו שוין בשעת נדרו והוא נאמן על עצמו כמאה עדים אבל ראוי להחמיר להתיר את נדרו בפני בני אדם כדי שלא יקלו ראשן בנדרים כן נ"ל ואם אמר ע"ד רבים סתם לאו כלום הוא אם לא פירש פלוני ופלוני וכן פסק ר"ת ז"ל.
וכן ראיתי בפסקי הרא"ש ז"ל זה יראה לי בנדון זה תבאר לנו במה שיראה לי פשוט אם הוא פשוט ובמה שנסתפקתי תבאר הספיקו' באריכות ובבירור בלי שום איחור:
תשובה: לענין ההיתר כדברך כן הוא דנשאל לחכם ומתירין לו בחרטה ואפי' בשבועה דהא אסיקנא בפ' ד' נדרים (כ"ב ע"ב) אמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ומיהו בעי' דתהוי חרטה דמעיקרא אבל אם אומר שעתה הוא מתחרט אבל עד השתא ניחא ליה במה שנדר ההיא לאו חרטה היא דבעי' שיהא החכם עוקר הנדר מעיקרו כדאיתא בפ' המדיר והיינו דאמרי' בפ"ד דנדרים (כ"א ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דר' אסי א"ל וכדו תהית א"ל לא ושרא יתיה כלומר עד עכשו נתחרטת אבל עד עכשו ניחא לך בנדרך וא"ל לא אבל אני מתחרט עכשו על שנדרתי כלל ואפי' שעה אחד ומש"ה שרא יתיה הא לאו הכי לא שרא יתיה. ולענין מה שהודר ברבים נמי כדברך כן הוא דיש לו הפרה דהכי איתא במס' מכות (ע"ז ע"א) הלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ערבי פסחים (ק"ז ע"א) אדור ברבים דלא אשיתי שכרא ומשמע דס"ל דאין לו הפרה לא קי"ל אלא כפסקא דתלמודא וכן הסכימו הפוסקי' ז"ל ומיהו היה צריך להתיר לו נדרו בידיעת אותם רבים משום דאמרי' בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דהנשבע בפני חבירו אין מתירין לו אלא בפני חבירו ופי' התם טעמא מפני החשד ומפני הבושה ולפי טעם זה אין צורך שידעו זה הרבים קודם הפרה וסגי שידעו זה אחר הפרה וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ואע"פ שיש בענין זה סברות לראשונים ז"ל נכון הדבר לעשות כן. ולענין מה שנסתפקת אם יש לו התרה קודם הנשואין או אחר הנשואי' אם נסתפקת על לאחר הנשואין אחר שעבר את נדרו א"א להתיר לו את נדרו או לא מפני שעבר על נדרו דבר ברור הוא שנשאל ומתירין לו דקי"ל כאמימר דאמר בפ"ג דשבועות (כ"ח ע"א) דנשבע על ככר ואכלה אפי' אכלה כלה ואפי' כפתוהו על העמוד ועדיין לא לקה נשאל עליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שבועות. וא"ת מאי שנא מהא דתנן בפ' ואלו מותרין (י"ח ע"ב) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד וכו' ועל כלן אין נשאלין לחכם ואם שאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם ופי' רב יהוד' בגמ' (כ' ע"א) דהכי קתני אין נשאלין אין צריכין שאלה לחכם כדאיתא בת"ח וע"ה שבא לישאל עונשין אותם כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים אשר נהג בהם היתר ואמרי' התם בי דינא דמזדקק ליה רב אחא בר יעקב אמר משמתי' ליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזירו' וא"כ אמאי אמרי' הבא דאפי' כפתוהו על העמוד ללקות משום דעבר אפי' במזיד נשאל ומתירין לו. ונ"ל דלא אמר אמימר נשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שא"א לקיימו עוד כגון הנשבע על ככר זו ואכלה וכי אמרי' דאחמרי' עליה היינו בדאפשר להתקיים נדרו כגון נודר בנזיר ולפ"ז אם זה האיש כשנשבע שלא ישא אשה זו אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין עמה כיון שעשה נשואין הרי זה כנשבע שלא יאכל ככר זו ואכלה דנשאל ומתירין לו ואם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה ויפרוש ממנה כימים אשר נהג קלות ראש בנדר ואח"כ נשאל ומתירין לו כן נ"ל ענין זה אם זאת היא ספיקתך. ואם נסתפקת אם מתירין לו קודם הנשואין אם לא איני יודע מה ספק יש בכאן דכל היתר נדרים הכי הוא שמתירין לו קודם שיעבור על נדרו ואין זה צריך לפנים. ואם נסתפקת בזה משום הא דאמר רב פפא בפ' אלו נדרים (צ' ע"א) דבשאל' דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל הנדר וקא פסקי רבואתא ז"ל כותיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות אם זאת היא ספיקתך אין כאן מקום לשאלתך שזה הנודר כבר חל עליו נדרו משעה ראשונה דתוך שלש שנים דקאמר משעת נדרו הם נמנין וכל שעתא ושעתא קיימא עליה באיסור והרי זה כנשבע שלא יאכל ככר זו היום דמיד חלה עליו שבוע' ונשאל ומתירין לו. והא דאמרינן התם דאין חכם מתיר אא"כ חל הנדר הוי בענין שלא חל הנדר אלא עד שיעשה דבר פלוני שכל זמן שלא עשה אותו דבר אין הנדר חל עליו כגון ההוא דאמר תתסר הנייתה דעלמא עליה אי נסיב אתתא כי לא תני הלכתא וגו' כדאיתא התם (פ"ט ע"ב). ואפילו בכה"ג איכא פלוגתא ביני רבואתא ז"ל. שהראב"ד ז"ל כ' שמי שנדר לצאת ממקום פלוני אחר זמן ידוע אין מתירין לו הנדר עד שיגיע הזמן שאין מתירין הנדר עד שיחול איסורו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה אבל יש אומרים שלא אמרו כן אלא היכא דתלה נדרו בפי' בדבר שאין הנדר חל מעצמו עד שיתקיי' האחר כגון שאיני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני לפיך אבל נדר שיעשה דבר פלוני ליום ידוע כגון שאמר אתענה ליום פלוני כיון שהזמן עתיד לבא ואין הנדר תלוי בדבר אחר מתירין אותו שהרי חל מעתה כשיבא הזמן. כן מ"כ בשם ה"ר מאיר בר יצחק ז"ל והעיד ז"ל דרבנן קשישי הכי הוו עבדי וכן בס' התשב"ץ מצאתי כלשון הזה ואדם שנדר להתענות שני וחמישי ושני אחר חצי שנה או אחר תקופה יכולין להתיר נדרו קודם הואיל דהוא אתו ממילא ע"כ ודברי' נראים הם. וא"כ אפי' נשבע זה שלא ישא אשה זו אחר שלש שנים נשאל ומתירין לו מיד כ"ש שזה נשבע שלא ישאנה מהיום ולג' שנים שהנדר חל מעכשו ונשאל ומתירין לו מיד. ולענין ע"ד רבים דקי"ל דאין לו הפרה אלא לדבר מצוה שאמרת דבזה ודאי אין לו הפרה דמה מצוה איכא. יפה אמרת ואפילו לדבר מצוה אין לו הפרה אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר וע"ד הופר לפי שיצא הפסד' בשכרם באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעד"ר נשבע דמנא לך שכך הי' דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו כ"כ ר"ת ז"ל בתשובה והביא' הרמב"ן ז"ל במשפט התרת החרם שלו. ולענין האונס שאמרת שהוא נאמן על עצמו אפילו נדר או נשבע עד"ר יפה אמרת. וכן השבתי לתונס זה לי ימים מועטי' דודאי כל אדם נאמן על עצמו לענין איסורין כמאה עדים כדאיתא בכריתות בפ' אמרו לו (י"ב ע"א) וכדמוכח בפ"ק דב"מ (ג' ע"ב) וממקומו הוא מוכרע שאם אין אתה מאמינו לענין האונס אף לענין החרטה אל תהא מאמינו. וא"כ אין נדרים נתרין אלא בעדים שיודעים שזו היא חרטה דמעיקרא ואין לדבר סוף. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל אפי' לא הכרנו באנסו כלל אלא שאמר הוא עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן ומתירין לו ולא שיוצרך היתר חכם מן הדין שהנדר שהודר מחמת אונס גמור מותר וא"צ שאלה לחכם וא"צ להכיר באונסו אלא במכר לבד אבל בגטא ומתנתא לא כדאית' בפ' חזקת (מ' ע"ב) וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו שאל"כ בא ונאמר שלא לפתוח לאדם אלא בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין בהם שהם כן כמו שהוא אומר עכ"ל וכ"כ בתשובה שאפילו נשבע עד"ר אין בכך כלום שלא אמרו שנדר או שבועה שהם עד"ר אין להם הפרה אלא בנדרים ושבועות שהם חלין לשעתן וצריכין היתר לחכם אבל נדרים שלא חלו כלל אין עד"ר מעלה ולא מוריד להחמיר עליה'. ומה שכתבת שראוי להתיר את נדרו וגו' אין מזחיחין ואין מזיחין ואין מזניחין אותך מסברתך ואע"פ שיש לחלק בין זה לההיא דפ' אלו מותרין דסתם נדרים להחמיר וגו' דמפלגי בין ת"ח לע"ה דהתם יש להחמיר על ע"ה משום שבלשון נדרו הוא עושה פי' להקל ויש לחוש שלא ינהוג כן בכל נדריו ויבא לידי קלות ראש בנדרים אבל בטענת אונס אין אנו חושדין אותו ששקר הוא אומר דלא נחשדו ע"ה בכך שאם נחשדו בכך למה יבוא אצל החכם להתיר את נדרו יעבור בהדיא על נדרו וכמו שנאמן על החרטה כן הוא נאמן על האונס וא"כ מה חשש קלות ראש יש בזה אבל הואיל ונפק מפומך לא אחלוק עליך דכדאי אתה לסמוך עליך אפילו לאסור את המותר. ולענין עד"ר סתם דאמרת דלאו כלום הוא ודאי כ"כ רבותי' ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כ' דאפי' בסתם אין לו הפרה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה וכן נוהגין בכל המקומות כשרוצין להחמיר על הנשבע שלא ימצא היתר בשבועתו שמשביעין אותו עד"ר סתם ובכיוצא בזה אין שומעין אלא אל המחמיר מפני חומר השבועות והנדרים: