שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קנא
ענין קנא:
ראובן קדש בת שמעון בחייו ושלא בפניו וקטנה הית' והעדי' היו קרובים זה לזה כי אשתו של האחד היתה בת אחי אמו של האחר והאחד העידו עליו שהוא מחלל שבתות בפרהסיא ועבירו' אחרו' ונשאל הר' רבי יצחק בר ששת ז"ל הנז' על זה והתיר האשה משלשה טעמים האחד לפי שנתקדשה שלא מדעת אביה.
והב' מחמת קורבת העדים ואע"פ שרמב"ם סובר שאין פסולן אלא מדרבנן וסמך בזה על החולקים עליו שפסולן הוא מן התורה.
והג' מפני פסול העד האחד מחמת עבירה.
ולפי שהמקודשת היא היתה קרובתו של הרב נר"ו הנז' וחשש שמא לא יסמכו עליו בהיתר זה על כן בקש ממני שאחתום עמו בקונדריסו והוספתי בו נופך משלי וזה אשר כתבתי בענין הנזכר:
אע"פ שלבטול הקדושין הטעם האחרון מספיק כי אמת הדבר שא' מהעדי' הוא פסול לעדו' מן התורה כפי מה שהעידו בו עדים ואפ"ה להגדיל תורה הפליג לחקו' בזה הרב נר"ו מפני טעמי' אחרים כדי להתלמד במקום אח' ולאחוז דרכו אני מוסיף לומר בטעמו השני מצד פסול קורבת העדים זה לזה שאפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שפסולן אינו מן התורה יודה שעדות' בטלה מפני שני טעמים. הא' שאפי' יאמר רבי' ז"ל שפסול זה אינו אלא כפסול משחק בקוביא ושאר פסולין דרבנן ויאמר ג"כ שהמקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושיו ולא אמרי' דאפקעינהו רבנן לקדושיה מניה אפ"ה יודה בנדון זה שהקדושין בטלים שהרי כיון שזאת שנתקדשה קטנה היתה בשעת קדושין כפי מה שהעידו בה העדים ונתקדשה שלא לדעת אביה כפי מה שבא בשאלה א"כ אין כאן חשש קדושי תורה כמו שהסכימו הפוסקים ז"ל לדחו' ההיא דרב שמואל דפ' האיש מקדש (מ"ד ע"ב) ולסמוך אדרבינא דהוא בתרא ואצ"ל לדעתו של רבינו ז"ל שאומר שאפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה אין חוששין כלל אלא אפי' לרש"י ז"ל שכ' דדוקא מסתמא הוא דלא חיישינן אבל אם שמענו בפי' שנתרצה חוששין אפ"ה אין כאן חשש קדושי תורה כלל דמ"מ אנו צריכין לשמוע מפיו שנתרצה וכ"ש שלא שמענו מפיו ואם באנו לחוש שמא נתרצה הוה עבדינן כרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב ואנן הא דחינן לה מדרבינא א"כ לרבינא דקי"ל כותיה עד שנשמע בפירוש מפיו ויבואו עדים בכך שנתרצה האב אינה מקודש' וכיון שבכאן לא שמענו שנתרצה האב א"כ ליכא למיחש לקדושין כלל וכיון שאין כאן קדושי תורה אפי' יודה רבינו ז"ל לדברי הלכו' גדולות דתקינו רבנן קדושין לקטנה אפ"ה יאמר בכאן שאין אשה זו מקודשת לפי שהקדושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן הם וליכא מאן דאמר דחיישי' להו דאפי' במקדש קדושי תורה בפסולין דרבנן כמשחק בקוביא וחביריו איכא מ"ד דאין חוששין לקדושיו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעי' לקדושיה מיניה כ"ש למקדש קדושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן דאין חוששין לקדושיו ואפי' החולקים בזה ואומרים דלאו בכל מילי אמרי' אפקעינהו רבנן לקדושיה מניה אינן חולקין בזה אלא בקדושין דאוריי' דכיון דמדאורייתא חלו לא אמרינן דרבנן אפקע' מינ' כיון דלא אשכחן דאתמר בגמ' בפי' אבל כשהקדושין הם מדרבנן אין אנו צריכין לומר דרבנן אפקעי' מינה אלא שאין כאן קדושין כלל כיון שלא חלו שכיון שאלו העדים הם פסולי' ובאו להעיד בדבר שאינו אלא מדבריהם אין עדותם כלום שהרי חכמי' פסלום מלהעיד כלל והרי במה שהעידו כאלו לא העידו ועדים אין כאן וקדושין אין כאן ואין אנו צריכין להפקיען כלל שהרי לא חלו דבשלמא בקדושי תור' כיון שהתורה הכשירה עדים הללו ואשה זו מקודשת היא מן התורה אלא שחכמים רוצים להפקיע קדושיה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש בזה י"ל דאפשר דלא אלימו חכמים למילתיהו לבטולי קדושין דאורייתא כיון דלא אשכחן הכי בפירוש אבל בקדושין דידהו ופסולין דידהו אין כאן אפקעתא שקוד' עדו' זה כבר חלה תקנתם של חז"ל בפסול עדות של אלו וכשבאי' להעיד שניהם הוא בדבר שהוא מדבריהם אין כאן עדות וכיון שאינן עדים ה"ל כמקדש בלא עדים ואין כאן קדושין ועוד שהרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דקדושי תורה בפסולי עדות מן התורה אינן קדושין ה"נ קדושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן אינן קדושין. והטעם השני שנראה שמה שסובר רבינו ז"ל דפסול קרובים הכא מדרשא אינו מן התורה אלא מדרבנן נראה שאינו סובר בזה כאותם הגאונים ז"ל שהיו סוברים כן מדאמרינן בפ"ק דקדושין (כ"ד ע"ב) נראין דברי ר"ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שהרי דחו אותה סברא הגאונים ז"ל אשר באו אחריהם וכבר עמד רבינו ז"ל על דבריה' ולא סמך על סברות דחויות ומה שהצריכו גט שחרור בשאר איברי' משום דמדרש חכמים הוא לאו משום דלאו דאורייתא נינהו אלא כיון דמדרש חכמים היא לא בקיאי בהו אינשי ואם אינו כותב לו גט שחרור ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כן פי' ר"ת ז"ל ואין לתלו' בוקי סריקי ברב ז"ל אבל נראה שהרב ז"ל כ' כן מפני דעתו בכל מדרשי חכמים שאינן קרויין דאוריי' אלא דרבנן וכמ"ש בס' המצות שלו בעיקר שני. וכיון שמפני טעם זה הוא אומר דפסולי עדות מפני קורבה מצד האם או מצד האישו' אינו מדבריהם כיון שבא ממדרש חכמים א"כ י"ל שאפי' לדעתו המקדש בפניהם אפי' קדושין דאוריי' אינן [ואינן] קדושין כלל אפי' אם נחוש לפסולין דרבנן ממש כגון משחק בקוביא וחביריו שאין אומר רבינו ז"ל שכל מה שבא במדרש חכמים הוא מדרבנן ולא מדאורייתא חס ליה לרבינו ז"ל דלימא הכי שא"כ הוא עוקר הרים גדולי' ומפיל חומות בצורו' אבל אומר שהם קרויין דרבנן לענין שאינן נכללי' בדברי ר' שמלאי שאומר (מכות כ"ג ע"ב) תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני. ואומר רבינו ז"ל שמדקדוק זה הלשון משמע שאין למנות אלא מה שנאמר למשה בסיני אבל מה שנדרש אחר סיני אע"פ שהוא מן התורה אינו קרוי מן התורה לענין תרי"ג מצות וכן מוכיח לשונו בענין הזה שהוא כתוב וז"ל שם. הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהם כל מה שילמד בי"ג מדו' ואפי' בזמנו וכ"ש שלא ימנה בהם מה שהוציאו אותו באחרית הזמן אבל אמנם ימנה מה שהוא פי' מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשו' ואסורו דאוריי' או יאמרו שהוא גוף תורה הנה הוא נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה לא בהיקש ע"כ. הנה ביאר לנו מה כונתו לקרו' דרבנן לא שיהא להם דין של דבריהם לענין לילך בספקו לקולא אלא לענין זה בלבד שאינן בכלל דברי ר' שמלאי ובין שיקראו מן התורה בין שיקראו מדבריהם לא נשתנה סברתו מסברת זולתו בדינן של אלו כלל כיון שאין כוונתו לחלוק אלא על המונין אותם בכלל תרי"ג מצות ובזה דבריו נכונים ומה שהביאני לפרש כן בדבריו הוא שראיתי מפורש בדעתו שהוא כן שהרי הוא כ' בפ"ג מהלכו' אישו' שקדושי כסף הם דרבנן וקדושי ביאה ושטר דאוריי' ופי' דעתו בתשובה שהוא מפני זה העיקר השני אלא שהביא ראיה למה חלק בין שטר לכסף ששניה' מדרש חכמים הם וראייתו מפורש' בתשובתו אע"פ שסתר אותו הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו ואע"פ שכ"כ אפ"ה כ' בפ"א מה' אישו' בלשון הזה ובאחד מג' דברים האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה ושלשתן דין תורה ע"כ. ולכאורה היה נר' שדבריו סותרין זא"ז ואינו כן שאע"פ שהוא אומר שהם מד"ס אינו ר"ל שיהא דינן דין דבר מדבריהם אלא שאינן בתורה בפי' אלא ממדרש חכמים אבל מ"מ דין תורה הם ולפ"ז אמר באותו פ' ולקוחין אלו נקראי' קדושין או אירוסין בכ"מ. ואשה שנקנית באחד מג' דברים אלו נקראת מקודשת או מאורס' וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודש' אפי' שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי א"א והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד וגו' ואלו היו מדבריהם איך חייב מיתה אלא ודאי אע"פ שהוא אומר בדברי' הבאים מדרשא שהם מד"ס היינו לומר שלא באו בפי' במורה אלא ממדרש סופרים אבל הם דין דברים הבאים בפי' מן התורה יש להם. וכן נמי כשאמר בפי"ג מה' עדות אבל שאר הקרובי' מן האם או מדרך האישו' כלם פסולים מדבריהם ר"ל שלא באו בפי' מן התורה אלא ממדרש דבריהם אבל מ"מ דין תורה הם א"כ המקדש בפניהם אינה מקודש' כמו המקדש בפני קרובים מצד האב וכמו שחיי' מיתה הבא על אשה שנתקדשה בכסף כמו אשה שנתקדשה בביאה או בשטר. זה נ"ל לדעתו של הרמב"ם ז"ל והרי אשה זו מותרת משלש' טעמים אפי' לדעתו ז"ל: