שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה קכא: עוד לו: שאלת זה שאמרו במס' ידים (פ"א מ"ב) בכל הכלים נוטלים לידים אפי' בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה. ואין נוטלים לידים אלא בדפנו' הכלים ולא בשולי המחץ. ולא במגופת החבית וכו'. וכן אמרו במס' (פרה) [יומא] (ב' ע"א) ולמה נקרא' שמה בית אבן שכל מעשיה בכלי אבנים בכלי גללים בכלי אדמה. מהו כלי גללים שמא רוצה לומר כלי גללים אבני שיש מלשון התרגום או מלשון גללי צואת האדם וכו'. גם כלי אדמה מה הם. שאם תאמר הם כלים עשרים מטיט ומחומר היוצר אחר שריפתן בכבשן. הנה הם כלי חרס גמורים. ואם הם עשויים מטיט יוצר כלי חרס ומביצתן קודם שריפתן בכבשן. היש בהן כח לקבל מים או זולתן משאר משקין. או היש עליהן תורת כלי כי עדיין לא נגמר' מלאכתם. גם שולי המחץ לא ידעתי מהו. גם מגופת החבית היש לה בית קבול שאמר ולא במגופ' החבית עכ"ל:

תשובה: יש מפרשים כלי גללים כלי שיש ויש ג"כ מפרשים כלים העשויי' מצפיעת בקר. ושני הפירושים הם בפרש"י ז"ל (שבת ט"ז ע"א. יומא ב' ע"א). גם בספר הערוך. ואני בעניו' דעתי אכריע זה הפירוש האחרון ממתניתין דתנן בפ"ג דמס' כלים (מ"ד) חבית שנתרועע' וטפלה בגללים אע"פ שהוא נוטל את הגללים וחרסים נופלים טמאה מפני שלא בטל שם כלי מעליה. ופירושו הכי הוא חבית שנסדקה ונעשית רעועה וטפל' בגללים כלומר שטח פניה בגללים שהם צפיעי בקר כדי שלא יפלו החרסים טמאה. אע"פ שהגללים המעמידים אותה אינם מקבלים טומאה לא הוי ככלי גללים שאין מקבלין טומאה מפני שלא בטל שם כלי מעליה בשביל שנתרועעה וכלי חרס היתה וכלי חרס נשארה. ומכאן שלשון גללים אינו אבני שיש שאין דרכן לטפל בהם כלים המתרועעין אלא בצפיעי בקר וה"ה בכ"מ שנשתמשו בזה הלשון לענין טומאה הוא מתפרש ע"ד זו. וכן מוכח במנחו' (ס"ט ע"א) גבי פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי דמספקא לן התם אי מקבל' טומאה אחר שהקיאה כמו שהיתה מקבלת קודם שבלעה. או דלמא כיון שבלעה והקיאה נתעכלה בבטנה והויא לה ככלי גללים שאינן מקבלין טומאה. והרי מכאן מוכח ג"כ שלשון גללים גבי כלי טומאה הם צפיעים. וכן בפ"ב ממס' עוקצין (מ"ו) נראה שכלי גללים אם זורעין בהם יכולין השרשים לצאת מהם אע"פ שאינם נקובים וזה אי אפשר באבן שיש. ואפשר בצפיעי בקר. וכן פי' שם רבינו שמשון ז"ל. ועוד שמתוך משמעו' הלשון נראה כן. שאלו הי' פי' גללים אבני שיש היה להם לומר כלי גלל כלישנא דקרא דכתיב נדבכין די אבן גלל תלתא שאין דרך הלשון לרבות בדברים הנעשים מחתיכה אחת כגון כלי חרס כלי כסף כלי זהב אין אומרים בהם חרסים כספים זהבים אבל אם גללים הם צפיעי בקר א"ש שמהרבה צפיעים נעשים כלי אחד. זהו נראה מצד דקדוק הלשון. ועוד נראה שלשון רבנן בהרבה מקומו' הוא באבני שיש כמו בלשון עברי ולא כלשון הארמית דכתיב אבן גלל שהרי בפ' השותפין (ד' ע"א) אמרינן אבני שישא כחלא ומרמרא ולא אמרו אבני גללא אע"פ שבקצת מקומו' מזכירין ג"כ גללא כמו שאמר בפ"ב דע"ז (כ"ב ע"ב) וכן בפ' אלו טרפו' (ס"ג ע"א) אבל מ"מ בין שנתפרש גללים הם צפיעים לא נפקא לן מידי לענין דינא דבין זה ובין זה אינם מקבלים טומאה. ולענין כלי אדמה גם בזה יש ב' פירושי' האחד הוא שהם כלים מטיט היוצר קודם צרפה בכבשן כמו שכתבת וכן פרש"י ז"ל. והשני הוא שהם כלי אדמה ידועה שאפי' בצירוף בכבשן אינן מקבלין טומאה שאינן כלי חרס לפי שאין עשויים מטיט היוצר. ודע כי הלשון הוא צירוף בצד"י לא שריפה בשי"ן כמו שבא בכתבך ואולי נמשכ' אחר המקרא שכתוב ונשרפה לשרפה. והגרסא במשנת כלים פ"ד (מ"ד) כלי חרס מאימתי מקבלין טומא' משיצרפן בכבשן ולשנא דקרא לחוד ולשנא דרבנן לחוד. והוא לשון מושאל לחכמים מצריפת כלי מתכו' שהוא גמר מלאכתן ונשתמשו בו אפי' בכלי חרס. כיון שגמר מלאכתן ע"י האור. ואפשר להכריע גם באלו הפירושים שאין זה האחרון אמת שפירוש שכלי אדמה היא מין אדמה ידועה שאינה מביצת היוצרים שאפי' ע"י צירוף הכבשן אין מקבלין טומאה דלא הוו ככלי חרס כדתנן בפ"ג דכלים (מ"ב) שניטל פיו טהור פי' משום דחשיב כנשבר וכלי חרס שבירתו מטהרתו ושל אדמה שהוסק פיו טהור ע"כ ונראה מכאן שאם לא הוסק פיו הוי טמא. ואמאי כלי אדמה נינהו וכלי אדמה אינן מקבלין טומאה אפי' בצריפה בכבשן לפי זה הפירוש האחרון. ומכח קושיא זו צריכים אנו לפרש דמיירי שצרפן בכבשן ומשום הכי מיטמו וכשהוסק פיו בפתילה טהור דחשיב כנשבר וכן פי' רבינו שמשון ז"ל ומשמע דכלי אדמה דטהורים היינו משום שלא צרפן בכבשן. ומיהו אינה ראיה גמורה דאפשר דלרבותא נקט הוסק פיו בפתילה דלא חשיב ככלי חרס אע"פ שהוסק פיו. וכ"ש שלא הוסק. דהא כלי אדמה אינן בני טומאה. ומה שתמהת שאם הם של טיט קודם צריפתן בכבשן. האם יש בהם כח לקבל מים. זו אינה קושיא דמאן לימא לן שאין מחזיקין בנתייבשו הרבה ועוד דאפשר שהם שועין בא' מהדברי' המעמידין המים כגון שהם מזופפין דלא גרעי מקופו' שמזפפין אותם כדאמרי' גבי הבוצר לגת בפ"ק דשבת (י"ז ע"א). או בענין אחר ואין כאן קושיא כלל. וגדולה מזו אמרו בפ' כל הבשר (ק"ז ע"א) ומייתי לה הרי"ף ז"ל בברכו' בפ' אלו דברים שק וקופה אע"פ שתקנן אין נוטלים מהן לידים וכו' ויהיו כלי גללי' וכלי אדמה כשק וקופה שע"י תיקון מקבלי' מים. אבל מפני שאין עשויין לקבל מים אין נוטלין מהם לידים אפי' ע"י תיקון וכלי גללים ואדמה כיון שהם עשויין לקבל מים ע"י תקון נוטלים מהם לידים אע"פ שאינם מקבלים טומאה דתורת כלי עליהן אלא דרחמנא מעטינהו מטומאה. ולענין ידים לאו בקבלת טומאה תליא מילתא אלא בראוי לקבל מים שיעור רביעי' למעוטי כלי שניקב ואינו מחזיק רביעי' ובעשוי לקבל מים למעוטי שק וקופה ואע"פ שתקנן. וכן תמצא מפורש בתור' הבית בשער השלישי מהבית הששי ע"ש. ומה שאמרת דאין תורת כלי עליהן כיון שלא נגמרה מלאכתו. יפה אמרת לענין טומאה דכלי חרס קודם צירוף כבשן לא נגמרה מלאכתן. אבל לענין תשמישן במה שראויין להשתמש בהן כלים הם חשובים וניטלין בשבת דתור' כלי עליהן. ונוטלין מהם לידים. ולענין שולי המחץ ששאלת מחץ הוא מכלי הגת והוא של חרס כמ"ש בפ' בתרא דע"ז (ע"ד ע"ב) הגת והמחץ והמשפך וכו' ונראה מכאן שהוא מכלי הגת ושוליו הם תחתיו של מחץ ויש לו בית קבול. ומפני שאינו עשוי לקבל אין נוטלין ממנו לידים כדאיתא בפ"ק דידים וכן נמי אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת בהם ואין מצילין בצמיד פתיל. שבכל אלו בעינן כלי והני לאו כלים נינהו כדאיתא במשנת כלים (פ"י) ובמס' (נדה) [פרה] פ"ה. ולענין מגופת חבית ששאלת היש לה בית קיבול שאמרו ולא במגופת חבית. דע כי יש שני מיני מגופות האחת קרויה מגופת היוצרים ששנינו בפ"ב דכלים (מ"ד) וזו מקבלת טומאה כשנגמרה כדתנן התם מגופת היוצרים שהוא פותח בו טהורה. כלומר שעדיין הוא עתיד להרחיב פתחה טהורה שלא נגמרה מלאכת' והויא כגלמי כלי חרס ושהוא גומר בו טמאה שכיון שמניחה כך בפתחה צר כבר נגמרה מלאכתה וטמאה ואתיא כר' מאיר דאמר כלי חרם לא בעי צירוף בכבשן כך פי' רבינו שמשון ז"ל. זהו מין מגופה אחת. ויש מין מגופה אחרת וקורין לו מגופת החבית וזו אינה טמא' כלל אפי' יש לה בית קבול לפי שהיא עשויה לכפות על החבית והיא כאותן כסויי כלים של חרס שהם כעין קערות כפויות על גבי כלים לכסותן. ולפעמים מדבקין אותם בטיט עם החבית וזו היא שנינו בפ"ג דכלים (מ"ו) מגופת החבית אינה חבור כלומר שאע"פ שמדבקין אות' בטיט אינה חבור: