שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קא
ברשך. לה"ר שמואל בר דוד חלאיו יצ"ו
שאלה קא: שאלת זה לשונך, תודיעני בביאור רחב מה בין קרי לזיבות, וידמה לי כי זב טומאתו חמורה ובעל קרי טומאתו קלה, אמנם אין לי ידיעה להבחין מה בין זה לזה בעצם, אע"פ שרש"י ז"ל כתב בפירוש התורה וזה לשונו, זוב דומה למי בצק של שעורים ודיהו דומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת, עד כאן לשונו, ואלו קרי לא קאמר ולא זכרו למה הוא דומה:
תשובה: דע כי בעל קרי הוא מי שיצאה ממנו שכבת זרע, וזהו שאמרו (ברכות כ"ב ע"ב) עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, וטעמא (שם ע"א) כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, משמע שהמשמש מטתו נקרא בעל קרי מפני שיצאה ממנו שכבת זרע.
וכן הוא מפורש בגמרא בפרק יוצא דופן (מ"ג ע"א), דאמרינן התם אמאי דתנן (שם מ' ע"א) זב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו, ובעל קרי דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. והרי בכאן מפורש שהבעל קרי הוא מי שיצא ממנו שכבת זרע.
ודברים פשוטים הם, אין צורך להרחיב בהן יותר מזה.
ואם תאמר מפני מה קראוהו 'בעל קרי' והניחו לישנא דקרא ולא קראוהו 'יוצא ממנו שכבת זרע', איברא לישנא דקרא נמי הוא דכתיב 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיר טהור מקרה לילה', ומשם למדנו שהבעל קרי טמא טומאת ערב, ולמדנו משם גם כן שאפילו אינה ראויה להזריע כגון שאינו יורה כחץ היא טמאה, כדאמרינן בפרק יוצא דופן (מ"ג ע"א), דאמר שמואל כל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת, אזרועי הוא דלא מזרעא אבל טמויי מטמאה, שנאמר 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיר טהור מקרה לילה', אפילו קרי בעלמא. וממקרא זה יצא להם לחכמים זכרונם לברכה לקרות ליוצא ממנו שכבת זרע 'בעל קרי', שהוא לשון נקיה וקצרה ולישנא דקרא. וכן 'כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור', פירוש ראה קרי ולא טבל מטומאתו, 'כי לא טהור הוא' הוא פעל עבר על משקל פעול, כמו ולא יכול משה.
וכבר עמדת על מה שהביא רש"י ז"ל מתורת כהנים מה יש בין קרי לזוב. וז"ל התוספתא במסכת זבים והביאוה פרק בנות כותים (ל"ה ע"ב), מה בין זוב לשכבת זרע, זוב בא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי, זוב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת, עד כאן. ביארו לך כי הזיבה היא באה מבשר המת, כלומר שלא נתחמם כל גופו כמשמש באבר המת שהזכירו בסנהדרין פרק ד' מיתות (נ"ה ע"א) ובפ"ב דשבועות (י"ח ע"א), אלא שיצא מגופו דרך ריר, ודרך מחלה היא, לפיכך החמירה תורה בטומאתו שאם הוא בעל ראיה אחת יש לו דין בעל קרי, אלא שלבית שמאי תולין בראיה אחת עד שנראה אם יראה ראיה אחרת עושה משכב ומושב מראיה ראשונה, ולבית הלל הוא כבעל קרי גמור ואינו מטמא משכב ומושב כלל אלא מראיה שניה ואילך כדאיתא בפרק בתרא דנדה (ע"ב ע"א) ובפ"ק דזבים (מ"א).
ואם ראה ראייה שניה הרי הוא כזב גמור אלא שאינו זקוק לצפרים, כדאמרינן בפרק קמא דמגלה (ח' ע"א), מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא, הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן, שאינו חייב קרבן בשתי ראיות אע"פ שהוא זב גמור לענין טומאה עד שיראה שלש ראיות.
ואף על פי שטומאת זיבה חמורה מטומאת קרי, וטומאת נדה חמורה מטומאת פולטת שכבת זרע, אפילו הכי כשתקן עזרא טבילה לבעלי קריין, לא היתה בכלל תקנתו זב ונדה, שלא מפני הטומאה תיקן טבילה, שכל הטמאים מותרין הם להתפלל ולברך בלא טבילה, דהא קיימא לן (בכורות כ"ז ע"א) דנדה קוצה לה חלה ומברכת קודם שתטבול, שתקנת עזרא אינה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, וכיון שמפני טעם זה היתה תקנתו, אם כן אין בכלל תקנה זו אלא בעל קרי, לא זב, וכן פולטת שכבת זרע ולא נדה, דזב ונדה מתפללין ומברכין בלא טבילה, ובעל קרי ופולטת אסורין.
וזהו שאמרה המשנה (ברכות כ"ו ע"א) שהבאת בכתבך, זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה דם צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר, כלומר דאף על גב דמשום זיבות ונדות לא מיחייבי בטבילה, משום קרי בימי זיבות ופליטה בימי נדות מחייבי בטבילה, ורבי יהודה פוטר, לאו משום דסבירא ליה דבעלי קריין לא צריכי טבילה כר"י בן בתירא, אלא דסבירא ליה כיון דטבילה זו אינה מטהרת טהרה גמורה פטור.
ור' יהודה בן בתירא סבירא ליה דאין דברי תורה מקבלין טומאה ואין צריך טבילה כלל, והכי קיימא לן. וכן נהגו בארצותינו להתפלל בלא טבילה ובלא נתינת תשעה קבין.
ויש מקומות נוהגין בעלי קריין לטבול לתפלה, וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק מי שמתו, וזה מספיק במקום זה: