שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פה[עריכה]
ברשך אל ה"ר שמואל בר דוד חלאיו יצ"ו
שאלה פה: שאלת יין שנתערב בו מעט דבש אם יש בו משום יי"נ אם לא ונסתפקת בזה לפי שמצאת להרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מאכלות אסורום שכ' שם בשם גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש ומעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ואינו ממנסך ומומר לשתותו עם עכו"ם עכ"ל ומצאת ג"כ לרשב"א ז"ל שכת' בדיני היין הפך זה שאם נתן בו מעט דבש שיש בו משום יי"נ אע"פ שאין מנסכין אותו על גבי המזבח עכו"ם אין נמנעין מלנסכו בכך מידי דהוה אדוקין שבעין שאסורין לגבי מזבח ואינהו מקרבי להו (גיטין נ"ו ע"א) שאין פוסלין אלא מחוסר אבר זהו תרף דעתו בזה. ואתה נסתפקת אם הרמב"ם ז"ל דעתו כדעת גאוני המערב אחר שהביאו ולא חלק עליו או שמא אין דעתו כן ולא כתבו אלא למי שרוצה לסמוך עליהם אבל הוא דעתו להחמיר כיון שלא כתבו סתם וסמכו לאחרים ורצית שאכריע לך בשתי הדעות איזהו היותר נכון לעשות בו הלכה למעשה. גם נסתפק' אם הדין שוה בנתער' הדבש בשעת עשיית היין כמו שנהגו בארצות האלו שמערבין בו דבש בשעת העשיה כדי שיתקיים עם אותו שנעשה כבר ונתערב בו הדבש או אם יש חלוק ביניהם. עוד נשאת ונתת בדבריך ואמרת שלדברי גאוני המערב אין מקדשין ואין מבדילין עליו לפי שכלל גדול אמרו (ב"ב צ"ז ע"א ע"ש) אין מקדשין ואין מבדילין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח ויין זה אין ראוי לנסכו ע"ג המזבח מחמת הדבש אלו הן תרף דבריך ואע"פ שהארכת:
תשובה: בגמ' דילן לא אדכרו הא מילת' דיי"נ לישתרי בתערובת דבש אבל בגמ' דבני מערב' (פ"ב דע"ז ה"ג) גרסי' רבי יצחק בר נחמן בשם ריב"ל מתוק מר וחד אין בהם משום גלוי רבי סימון בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי ולא משום יי"נ ופרישו התם החד קונדיטון וקונדיטון הוא שיש בו דבש הנקר' יינמלין שכן מצינו במדרש למה נמשלה תורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו דבש ופלפלין אף דברי תורה כן. ולכאורה משמע שאין הלכה כר' סימון דאמר שאין בו משום יי"נ אלא כר' יצחק בר נחמן דכיון דתרוייהו פליגי אליבא דריב"ל מר אמר אין בו משום גילוי ומשום יין נסך. ומר אמר דדוקא משום גלוי אין בו ומשמע דס"ל דמשו' יי"נ יש בו אזלינן לחומרא. ועוד בגמ' דילן מסייע' לר"י בר נחמן אם איתה דפליגי דבמתניתין פרק אין מעמידין (ל' ע"א) הא דרי"בל דאמר ג' יינות אין בהם משום גלוי ולא הזכירו משום יי"נ ולפ"ז לא מצינו היתר ביינמלין לענין יי"נ אלא שיש להכריע מסבר' שאין ביינמלין משום יי"נ שכיון שיש בו פלפלין הרבה נשתנה טעמו וריחו ויצא מתורת יין וא"כ יש לנו לומר דר"י בר נחמן ור' סימון לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא וכיון דלא פליגי קי"ל הכי ומיהו אפי' נאמר דאין ביינמלין משום יי"נ היינו משום תערובות הפלפלין שהוא משנה טעמו וריחו דהא משמע בירושלמי שצריך שיהי' בו שליש פלפלין אבל תערובת הדבש לבדו לא מצינו ואע"פ שכ' הרמב"ן ז"ל שכל שיש בו פלפלין כשיעור הזה אפי' אין בו דבש אין בו משום יי"נ דבכלל קונדיטון הוא אין ללמוד ממנו שאם יש בו שליש דבש אפי' אין בו פלפלין אין בו משום יי"נ דפלפלין שאני לפי שהפלפלין כחם חד הרבה ומשנה טעם היין כשיש בו שליש פלפלין אבל אם נתערב בו דבש בלא פלפלין לא מצינו היתר בזה מכאן לפי שאין הדבש משנה טעם היין אפי' יש בו שליש כמו פלפלין כנ"ל אלא שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאם נתערב בו שליש דבש אין בו משום יי"נ ואפי' לפי דעתו ז"ל דוקא שליש אבל בפחות משליש לא שאפי' בפלפלין שכחם חד הרבה לשנות טעה היין יותר מהדבש כתב הרמב"ן ז"ל דבעי' שליש דוקא כ"ש בדבש ואע"פ שהרשב"א ז"ל חולק עליו ואומר דבפלפלין לא בעיא שליש דוקא ואפי' בפחות סגי כל שנשתנה טעם היין נראה דבדבש יודה דבעיא שליש דוקא לפי שהפלפלין לרוב חדותן אפי' בפחות משליש משנין טעם היין אבל הדבש אם אין בו שליש אינו משנה טעם היין לגמרי ודוקא מטעם שינוי טעם היין הוא שאין בו משום יין נסך אבל מפני פסול מזבח בתערובת מועט אין ללמוד כן מהירוש'. ומ"ש הרמב"ם ז"ל בשם גאוני המערב בזה הוא דבר של תימה שאיסור יין נסך אינו תלוי בראוי לנסך ע"ג המזבח שהרי יין מזוג פסול לגבי המזבח כדתני' בספרי ונסכו רביעית ההין לכבש האחד החי אתה מנסך ואין אתה מנסך המזוג ובפרק המוכר פירות (צ"ז ע"ב) נמי מוכח דיין המזוג אין מנסכין אותו ע"ג המזבח ואפ"ה יש בו משום יין נסך כדאסיקנא בפ' אין מעמידין (ל' ע"א) שהרי לא כל הפסול לגבי מזבח פסול להם דהא דוקין שבעין כשר להם והוא פסול לדידן כמ"ש הרשב"א ז"ל וכתבת לשונו בשאלתך והדבש ג"כ אע"פ שהוא פסול לגבי מזבח מצינו מקריבין אותו דהא אמרינן בפ"ק דע"ז (י"ד ע"ב) דאסור למכור להם פירות דקל טב לפי שהם מקריבין אותם והוא דבש שאסרה תורה כדדרשינן ודבש זה דבש תמרים ואע"ג דקי"ל (ע"ז ל' ע"א) דיין מבושל וחומץ אין בהם משום יין נסך היינו לפי שידענו בבירור שאין מנסכין אותם כדאמרינן בהדיא בגמרא (שם כ"ט ע"ב) אי משום אנסוכי לא מנסכי ליה ושכר ג"כ לא היו מנסכין אותו ולא אסרוהו אלא משום איקרובי דעתא בתוך ביתם ממש אבל יין שנתערב בו מעט דבש לא מצינו בשום מקום שלא ינסכוהו ויש בו משום איקרובי דעתא נמי כיון שלא נשתנה טעמו וריחו וחיישינן לחתנות. ועוד כ' הרשב"א ז"ל בתשובה שכל יין ששמו עליו גזרו בו ואסרוהו. ויין שנתערב בו מעט דבש או מעט שאור יין הוא ושמו עליו שהכל קורין אותו יין סתם אבל המבושל שנשתנה שמו והכל קורין אותן יין מבושל עכ"ל. ולענין מעשה ששאלת אי אפשר להקל בדבר זה אחר שהסכמת האחרוני' ז"ל היא כן ושהדברי' נראי' הם בטעמים כהסכמתם ז"ל:
ומה ששאלת אם יש לחלק לדעת גאוני המערב בין נתערב בו בתחל' לנתערב בו בסוף. מסתברא שאין לחלק דלגבי מזבח בין הכי ובין הכי ודאי מתסר דכל שיש בו דבש מ"מ פסול ואם דין יין נסך שוה לדין נסוך כדעתם ה"ה והוא הטעם בזה. ומה שנסתפקת אם הרמ"בם ז"ל נוטה לדעתם או חולק עליהם נ"ל שהוא נוטה לדעתם. שהרי הגאונים ההם השוו מדתם ביין נסך ובקדו' שכ"כ הרמ"בם ז"ל דעה זו בפכ"ט מהלכות שבת ושם נר' שהוא מסכים לדעתם שכ"כ אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטפת חרדל בחבית גדול' אין מקדשין עליו כך אנו מורי' בכל המערב עכ"ל. נראה שהוא מסכים לדעת גאוני המערב לענין יין נסך ושמא רפויי מרפיא בידיה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ומ"מ בין שיסכים לדעתם בענין יי"נ בין שלא יסכים לדעתם אין לסמוך עליהם בזה וכל שלא נתערב בו שליש דבש יש בו משום יין נסך וכדכתיבנא:
ולענין קידוש ג"כ אם נתערב בו מעט דבש אין לסמוך עליהם דודאי מקדשין עליו ולא עוד אלא שאפי' נתערב בו שליש דבש שאין בו משום יין נסך מקדשין עליו דלאו הא בהא תליא שלענין יי"נ בעיא שיהא שמו הראשון עליו וכל שנשתנה שמו מחמת שינוי בין ע"י בישול בין ע"י תערובת אין בו משום יי"נ שלא גזרו אלא על היין ששמו עליו וכיון שנשתנה שמו אינו בכלל גזרתם אבל לענין קדוש כל שהוא יין אע"פ שנשתנה כיון שלא נשתנה לגריעות' מקדשין עליו ומ"ה אמרו בירושלמי דפסחים (פ"י ה"א) מהו לצאת בקונדיטון. כלומר לד' כוסות. והשיבו מן מה דתני בר קפרא קונדיטון כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטון והקונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין ואמרו בירושלמי דקונדיטון שחיק בה חד לתלתא וכיון שיש בו שליש פלפלין ודאי נשתנה טעמו הרבה ואפי' בפחות משליש נמי משתנה טעמו הרבה ואפ"ה אמרי' דהוי יין לענין ארבע כוסות והרי בכוס אחד מהם אומרי' עליו קדוש היום ושמעינן מהכא שאינו נפסל מפני שינוי טעמו וגם לא מפני תערובת דבש שיש בו וזו תשובה על הפוסלי' אותו לקדוש מפני התערובת ואע"פ שאין מנסכין אותו על גבי המזבח ואמרי' בפרק המוכר פירות (צ"ז ע"א) דאין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח. לא מיפסיל משום דלא ממעיטין אלא אותו יין שאין ראוי לנסכו מפני גריעות שבו כדאמרי' בפרק המוכר פירות (שם ע"ב) למעוטי מגולה ויין שריחו רע אבל קונדיטון אע"פ שהוא פסול לגבי מזבח אומרים עליו קדוש היום דהא עלויי עלייה ומה"ט נמי אמרינן קדוש היום וברכת המזון על היין מזוג אע"פ שאין ראוי לנסכו ע"ג המזבח וכדאית' בברכו' (נ' ע"ב) ובפ' המוכר פירות (שם). ועוד כתב הרמ"בן ז"ל שיין שנתערב בו מעט דבש אינו נפסל לגבי מזבח מפני היין עצמו שהרי יין הוא אלא מפני הדבש שבו וזה הטעם לא שייך בקדוש דלא פסל הכתוב דבש אלא למזבח ולא לקדוש. וגם הרמ"בם ז"ל כתב דעה זו בפכ"ט מהל' שבת וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגו' וכן הסכמת האחרוני' ז"ל וגם לדברי הפוסלי' אותו לקדוש כשר הוא להבדלה דלא גריע משכר שמבדילין עליו ועדיף מיני' דאלו שכר בעי' שיהא חמר מדינ' ובקונדיטון אפילו ליתיה חמר מדינה מבדילין עליו אפי' לדעת זו שלא אמרו אלא אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח והבדלה אינה בכלל קדוש היום. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא שראיתי בדבריך בשם בעל ארחות חיים שהוא משוה הבדלה לקדוש ולמדת ממנו ליין שנתערב בו מעט דבש ואינו כן מטעמ' דכתיבנא. ומ"מ לפי הסכמת האחרוני' ז"ל בין לקדוש בין להבדלה כשר ואפי' נשתנה טעמו מטעמו הראשון שאין בו משום יי"נ כגון שיש בו שליש דבש או שליש פלפלין אפ"ה כשר הוא לקדוש דמ"מ טעם יין ומראה יין יש לו וכללא דקדושא הוא טעם ומראה כדאית' בפ' ערבי פסחי' (ק"ח ע"ב ע"ש) ושינוי זה שנשתנה משביחו הוא. ולא דמי ליין שריחו רע שנתמעט לנסוך ולקדוש ששינויו פוגמו:
ולענין יין מבושל שכתבת שאין מברכין עליו בפ"הג וכתבת שה"ה ליין שנתערב בו מעט דבש ודאי שהרמ"בם ז"ל כתב שם שדין יין מבושל לקדוש הוי כדין יין מגולה ושריחו רע ואע"ג דכי אמרי' בגמר' אין אומרי' קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח אמרי' למעוטי יין מגולה ושריחו רע ולא אמרינן למעוטי מבושל י"א דהיינו טעמא משום דמבושל מילת' אחריתי אית בי' ומ"ה לא אצטריך לאדכוריה בגמרא דאפי' בפ"הג אין מברכין עליו אלא שהכל ובודאי דאין מקדשין עליו וכ"כ רבינו ניסי' ז"ל במגלת סתרים בשם רב האי גאון ז"ל וכ"כ בשם רב צמח גאון ז"ל וכ"כ רש"י ז"ל בתשובה. ואין זה נכון שהרי אמרו בירושלמי דפסחים (פ"י ה"א) א"ר ינאי יוצאין ביין מבושל והרי ארבע כוסו' יש אח' מהם שאומרי' עליו קדוש היום וקאמר דיוצאין בו וכ"ש שמברכין עליו בפ"הג והיינו דלא אמרי' למעוטי יין מבושל דהא תנן (מנחו' פ"ו ע"ב) יין מבושל לא יביא ואם הביא פסול משום דלא ממעטינן אלא ריחו רע ומגולה משום הקריבהו נא לפחתך אבל מבושל חשוב הוא לומר עליו כל שירות ותשבחו' שבספר תהלים. והאי דמיפסל לנסכי' לאו משום גריעות' הוא אלא משום דאמרי' בבכורו' מה כבש שלא נשתנה אף נסכי' שלא נשתנו אבל כיון שלא נשתנו לגריעותא כשרי' הם לקדוש היום ובודאי שהבישול לא שינהו לגריעות' אדרבה הוא משביחו ודבר זה נראה לעינים הוא ואמרי' בתרומות (פ' י"א מ"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ואלו היה פוגם אותו הי' נותנין טעם מפני שפוגמו ועוד דאמרי' בסיפא ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו. ובודאי שמשביחו הרבה עד שיצא הפסד ההמעטה בשכר ההשבחה וכיון שמשביחו מ"ה לא ממעטינן לה בגמ' מקדוש היום ואע"ג דתנן בתרומות (פ"ב מ"ו) תורמין משאינו מבושל על המבושל ואין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל לאו משום דגרוע הוא ממנו ומשום דאין תורמין מן הרע על היפה אלא משום דבעינן ראשית דגנך תירושך ויצהרך והאי לאו תירוש הוא דהא אשתני ומ"מ שינוי לעילויה הוא ומקדשין עליו וכ"ש שאומרים עליו בפ"הג ואפש' שהגאוני' ז"ל שאמרו שאין מברכין בפ"הג על יין מבושל וכ"ש שאין מקדשין עליו לא אמרו כן על היין שנתבשל ממנו ונשאר שם יין עליו אלא על היין שנתבשל הרבה ונעשה כעין דבש ולא נשאר עליו שם יין ובודאי שהדין עמהם בזה שאין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בפ"הג שהרי יצא מתורת יין ואין שם יין עליו ומה שהשוית יין שנתערב בו מעט דבש ליין מבושל לפי דעתם אינו נראה שאפי' לדבריהם שאומרי' שאין מברכין במבושל בפ"הג אין הדין כן ביין שנתערב בו מעט דבש דמבושל איכא טעמא דליתיה בנתערב בו מעט דבש שהמבושל נשתנה לגמרי בטעמו ובריחו משא"כ ביין שיש בו מעט דבש. וא"ת מאותה ראי' עצמה שאמרו במבושל שאין מברכין עניו בפ"הג יש ללמוד כן ליין שנתערב בו מעט דבש. הא לא איריא שאפי' לדעתם ז"ל שתערובת דבש פוסל לקדוש לא הוה לן למימר בגמ' למעוטי שריחו רע ומגולה ושנתערב בו מעט דבש לפי שלא שנינו בשום מקום יין שנתערב בו מעט דבש לא יביא ואם הביא פסול שיצטרך למעטו כמו ששנינו במבושל הלכך איכ' למימר מדלא קא ממעט מבושל ששנינו אותו משנה שלמה איכא למימר דאפי' לבפ"הג אמעיט אבל ליין שנתערב בו מעט דבש אין ללמוד כן דאיכ' למימר דהאי דלא מעטוה בפירוש בגמרא היינו משום שלא שנינו אותה במשנתינו בפירוש אלא שלמדנו כן מדמפסיל רחמנא דבש למזבח ה"ה לדידן לקדוש אבל ה"ה דבפ"הג מברכין עליו לפי דעתם ואין הדמיון בשניהם נכון. זה נרא' לדעתם ז"ל אבל כבר כתבתי דעת האחרוני' ז"ל דאפי' לקדוש כשר וכ"ש שמברכין עליו בפ"הג:
אלא מיהו יש ביין הנהוג בארצות האלו ענין אחד הפוסלו לקדוש ולא מחמת הדבש אלא מחמת מראהו לפי שהוא לבן ואמרי' בפ' המוכר פירות (צ"ז ע"ב) בעי רב כהנא מרבא חמר חוריאן מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם ופירש הרמ"בן ז"ל דלקדוש קא מיבעיא ליה א"נ לנסכי' ולקדוש דאי לנסכי' בלחוד הוה ליה לפרושי מדקא בעי סתמא ש"מ דלקידוש בעי. ומדפשיט לי' מאל תרא יין כי יתאדם ש"מ דחמר חוריאן פסול לקדוש וכתב הרמ"בן ז"ל דאפי' בדיעבד פסול ואע"פ שאמרו בירושלמי (פסחי' פ"י ה"א) מצוה לצאת ביין אדום לאו דוק' מצוה מן המובחר אבל בדיעבד יצא אם אינו אדום אלא אפי' בדיעבד לא יצא דלא אשכחן בקדוש לא יביא ואם הביא כשר זהו דעתו של אדוננו הרמ"בן ז"ל. וקשה לי לדעתו דבפ' כל קרבנות צבור (פ"ו ע"ב) שנינו אין מביאין יין ישן דברי רבי ותניא בגמ' (פ"ז ע"א) יין ישן לא יביא ואם הביא כשר ואוקימנ' לה כרבי ואמר רבא מ"ט דר' משום דאל תרא יין כי יתאדם ופירש"י ז"ל דקי"ל דכשעברה שנתו עוברת אדמימותו. (ובין) [וכיון] דחמר חוריאן ויין ישן תרווייהו מפסלי מהאי קרא ורב' גופיה הוא דיליף להו מהאי קרא היכי אפשר למימר דלנסכים לא ילפי' מהאי קרא אלא למצוה מן המובחר ולקדוש ילפינן מיניה דאפי' בדיעבד מיפסיל. ואע"ג דאיכא למימר דחמר חוריאן נפיק מתחומיה דקרא טפי מיין ישן דבחמר חוריאן ליכא אדמימות כלל ואיכא למימר דלאו חמרא הוא כלל אפילו בדיעבד לקדוש ויין ישן לא נפיק כולי האי דאכתי אית ביה קצת אדמימו' אלא דרבא מוכח מקרא דכיון דחמר חוריאן ליתיה חמר כלל מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם מהתם יליף ר' דיין ישן לכתחלה לא דכיון שנתמעטה אדמימותו לאו מן המובחר הוא אע"ג דאיכא למימר הכי כיון דבחד סגנון אמר לה רבא בחמר חוריאן ויין ישן משמ' דכי הדדי נינהו וכן הרשב"ם ז"ל פירשה לזו דחמר חוריאן לנסכי' בלחוד וקאמר הרב ז"ל דאיכא דמפרשי לה לקדוש ולא נהירא ליה ז"ל ולנסכי' נמי פי' הרב ז"ל דלכתחלה הוא דפשיט לי' רבא דפסול אבל בדיעבד כשר שהוא פי' הא דתניא יין בורק לא יביא ואם הביא כשר פי' יין לבן ורע ואפ"ה אמרי' ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפי' לכתחלה מקדשין עליו כדאמרי' ביין מגתו בפ' המוכר פירות (צ"ז ע"א) ולפי פי' של רשב"ם ז"ל אתיא שפיר ההיא דפ' כל קרבנות צבור דיין ישן לרבי וחמר חוריאן תרוייהו ממעטי מקרא דאל תרא יין כי יתאדם לנסכי' לכתחל' אבל לנסכי' דיעבד ולקדוש אפי' לכתחלה כשרים ובהדיא אמרינן בפ' ערבי פסחים (ק"ח ע"ב) ד' כוסות הללו צריך שיהא בהם כדי רביעי' אחד חי ואחד מזוג אחד חדש ואחד ישן וכיון דישן כשר לכתחלה לד' כוסות וקדוש היום מכללם ה"ה לחמר חוריאן דתרוייהו משמע דחד דינא אית להו דמאן דממעט להו מחד קרא ממעט להו והא דפליג רבי יהודה (שם) ואמר עד שיהא בהם טעם יין ומראה יין יש לדקדק מה הזכיר ת"ק שיבא רבי יהודה ויאמר שיהא בהן טעם ומראה שהרי בדברי ת"ק אין זכר למראה. ונ"ל לפרש דרבי יהודה לפרושי טעמיה דת"ק אתא ולא פליג עליה וה"ק מאי דקאמר ת"ק בין חי בין מזוג לאו בכל מזוג קאמר אלא שיהא בו טעם יין ומאי דקאמר ת"ק אחד חדש ואחד ישן לאו בכל ישן קאמר אלא שיהא בו מראה יין ופירש טעמיה רבא משום אל תרא יין כי יתאדם כי היכי דפריש טעמיה דרבא ביין ישן דכיון דרבא אסר להו כלהו משמע דבחדא מחתא מחתינהו לענין מצוה מן המובחר וס"ל לרבי יהודה דד' כוסות הללו מצוה מן המובחר שיהא היין באדמימות כטעמיה דרבי לנסכים ויסייע לזה לשון הירושלמי שאמרו שם אמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום והביאו זה המקרא לראי' ג"כ ואמרו מ"ט אל תרא יין כי יתאדם והרמב"ן ז"ל נדחק בזה דודאי לשון מצוה מן המובחר מוכח דלכתחל' דוקא קאמר והא' דאמר רבי יהודה עד שיהא בו טעם יין ומראה יין ומוכח האי לישנא דאפי' בדיעבד פסיל ליה משום טעם יין נקט הכי דודאי אית בי' טעם יין אפילו בדיעבד פסול וגריר בהאי לישנא מראה יין ומצאתי בתוס' דמתניא הכי אין פוחתין לו מד' כוסות של יין שיש בהם כדי רביעית בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן רי"א בלבד שיהא בהם טעם יין ומראה וכן היא שנויה בירושל' דמס' שקלים והאי לישנא לא מוכח דבדיעבד פסול ומ"ש רשב"ם ז"ל יין בורק לבן ורע ומשום דס"ל שהלבן לא נפסל אלא לכתחלה ואפי' לנסכים אלא נתלבן מפני גריעות' או מפני יישון או מפני גריעות אחר היין בורק אבל יין שתחלת ברייתו הוא לבן אפי' לכתחלה כשר לנסכים. ונ"ל סיוע לדבריו שבכ"מ הם מזכירים היין לבן לגריעות' כדאמרי' בפ' מי שאחזו (ע' ע"א) א"ר חסדא שתין מיני חמר' הוו מעליא דכלהו סומקא רתחנא גריעא דכלהו טליא חורא ומזה וכיוצא בו דברו בגמר' מאל תרא יין כי יתאדם אבל הלבן החשוב שכן הוא דרך ברייתו שפיר מיקרי יין וקרא דאל תרא יין כי יתאדם לא אתא למעוטי אלא האדום שנתלבן מפני גריעות וצריך ליישב לפ"ז הא דתני' בפ"ק דכריתו' (ו' ע"א) בבריית' דפטום הקטרת דתניא התם אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק שלא מפני חשיבות הזכירוהו אלא שהוא חד כמו יין קפריסין אבל לענין שתייה לא מצינו בשום מקום שנזכר לענין חשיבות. ומצאתי סמך שהיין החשוב הלבן אפילו לכתחלה כשר לנסוך בתרגום ירושלמי של שיר השירים שהו' מתרגם שתיתי ייני עם חלבי קבילית חמר סומק וחיור דנסיכת קדמי והרי זה מפורש. ונ"ל שלשון חוריאן מוכיח כן מדלא קאמרי חור דחוריאן משמע שנתלבן בגריעות. וכל זה סיוע לרש"בם ז"ל שפירש יין בורק לבן ורע אבל הרמ"בן ז"ל יין בודק בדל"ת שהוא חזק ובודק הגוף. ועוד אני תמה מרבינו ז"ל דהא בגמ' אמרי' בפ' המוכר פירות (שם) תניא יין כושי לא יביא ואם הביא כשר ויין כושי לאו אדום הוא ואפ"ה כשר בדיעבד אע"ג דכתיב קרא אל תרא יין כי יתאדם ומשמ' לא אתא אלא למצוה בין לנסכי' בין לקדוש ואדרבה יין לבן ואפילו לכתחלה כשר כיון שמתחלת ברייתו הוא כן ויין כושי לכתחלה לא יביא אע"פ שמתחלת ברייתו הוא כן ולית לך למימר דביין כושי איכא טעמ' למכשריה בדיעבד משום דר' חנינא דאמר בחולין (מ"ז ע"ב) ובנדה (י"ע ע"א) האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכושי דתניא בבריית' פירושו יין שהי' אדום ושבכושי חדא שאין דרכו של יין הכי כמו שהו' דרכו של דם נדה ושל דם הריאה ועוד דכיון דמ"מ לקות' הוא אפי' בדיעבד הוה לן למפסליה כריאה שהיא טרפה מהאי טעמא וגריע טפי מהיין הלבן שהוא כן מתחלת ברייתו אלא ודאי משמע דקרא דיין כי יתאדם למצוה אתא ובאותו שנתלבן מפני גריעות בלבד אבל אותו שהוא לבן מתחלתו לא ממעיט מהאי קרא דאפי' לכתחלה כשר והיינו דביין כושי לא מדכרינן האי קרא כלל כדמדכרינן ליה בחוריאן ויין ישן דכושי מתחלת ברייתו הוא כן ומהאי קרא אי אפשר למימעטיה אפי' למצוה דלא מימעטיה מיניה אלא אותו יין שחסר אדמימותו מפני מום שבו והאי דפסיל כושי לכתחלה אפי' היה כן מתחלת ברייתו פסול משום דאינו חשוב כמו האדום והלבן שתחלת ברייתם הוא כן ודבר זה נראה הוא לעינים. והרמ"בן ז"ל הוקשה לו זה ותירץ דיין כושי אדום הוא אלא שלקה א"נ כושי אינו שחור גמור כמ"ש באתרוג. (סוכה ל"ו ע"א ע"ש). זה נ"ל בזה לענין הלכה אבל לענין מעשה אני חושש לדברי הרמ"בן ז"ל שלא לקדש עליו ולא לצאת בו בד' כוסות ומיהו לענין הבדלה אני נוהג להבדיל עליו דעדיף טפי משכר אפי' היכא דאיתיה חמר מדינה שהרי חשוב הוא ועולה על שלחן מלכים. ואפי' ליתיה חמר מדינה לא מסתבר למיפסליה אפי' לדברי הרמ"בן ז"ל ומה שכתבת בשם בעל ארחות חיים ז"ל כל שאין מקדשין עליו אין מבדילין עליו חוץ מן השכר וכו' זה הכלל לא מצאנוהו ושמא המחבר ההיא ז"ל סובר דחמר חוריאן כשר הוא לקדוש וא"כ הוא דעתו ז"ל אפשר להתקיים כללו אבל לדברי הפוסל חמר חוריאן לקדוש וכן יין שנפל מעט דבש ויין מבושל לדעת הרמ"בם ז"ל אע"פ שאין מקדשין עליהם מבדילין עליהם ואין למדין מן הכלל הזה ואע"פ שנאמר בו חוץ שהרבה הקלו בהבדל' יותר מבקדוש לפי שהקידוש היא מן התורה כדאמרי' (פסחים ק"ו ע"א) זכרהו על היין בכניסתו וההבדלה אינה אלא מתקנת אנשי כנה"ג כדאמרי' בפ' אין עומדין (ל"ג ע"א) וכשאין שם כום סגי להבדיל בתפלה וכשיש שם כוס כל דהו אע"פ שאינו כשר לקדוש כגון שכר כשהוא חמר מדינה או חמר חוריאן לרמ"בן ז"ל ושנתערב בו מעט דבש להרמ"בם ז"ל מבדילין עליו שהדעת נותנ' דהני עדיפי טפי משכרא ולא בעי דלהוו חמר מדינה דהא ודאי הוא בין שרוב שתיית בני העיר הוא ממנו בין שלא תהיה רוב שתייתם ממנו כך נראה לי: