שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/סג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סג[עריכה]
ענין סג:
זה כתבתי על היין ששלח חמיו של ה"ר משה עמאר יצ"ו
ששלח אליו בהיותו עדיין באונס השמד במיורקה ושאל מזה אל הרב ר' יצחק בר ששת נר"ו וגם לשאר בעלי הוראה שהיו בכאן ולא אמרו בזה לא איסור ולא היתר מפני שהיה בתחלת האונסין. ונתנו הרשות אליו לשאול ממני ע"ז ולהתנהג ע"פ הוראתי ולא רציתי להורות בו כי אם ע"פ הכתב:
מה שרצית לעמוד על דעתי ביין השלוח ממיורקה אני איני כדאי שתשאל את פי וכ"ש בפני רבותי אשר איני עפר תחת כפות רגליהם אבל למלאכת שמים אגיד לך מה שדעתי נוטה אליו ולפניהם בקרקע אני אדון ואטהרנו:
ואומר כי הי' אפשר לומר כי מגע אלו האנוסים אסור בהנאה אצ"ל יינם ויש סמך בזה במ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' יסוה"ת ז"ל אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ז במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם עכ"ל והלא הדבר נראה לעינים כי האנוסים היו יכולים להמלט על נפשם לברוח כאשר עשו רבים מהם. אבל קשה הדבר לאמרו מהרבה טעמים על כן אני מלמד זכות עליהם. ואומר דמסתמא אין לסמוך על דעתנו ולומר כבר היו יכולים להמלט על נפשם והרי הם עכו"ם גמורים אבל יש לנו לתלות עמידתם שם לאחד מהאונסים הידועי' לנו אם לקוצר ידם מהשיג שכר תופסי משוט כי רב הוא או מיראתם לנפשם שמא יגרום החטא ויתגלה הדבר והוקרם עון ועונש גוף בזה. או שהשתדלו בכל מאמצי כחם לברוח ואולי נטרפה השעה ולא עלתה בידם או מניעה אחרת ודברי הרמב"ם ז"ל מתוקמי בדליכא חד מהני טעמי אבל הוא נודע בבירור שהי' יכול לברוח ואינו עושה. ועוד אני אומר שאפי' נודע לנו שאין לזה יראה מלברוח כגון שהמלך הרשע ההוא העביר קול בכל מלכותו מי בכם בכל עמי יהי אלהיו עמו ויעל אפ"ה אין לחוש למגעו של זה הנמנע מלצאת ועומד שם ואע"ג דבפ' נערה שנתפתתה (נ"א ע"ב) אמרי' אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו דכל דעבדין להו מיראה עבדי להו אבל שבקינהו ואזלן מנפשיהו ודאי אסורין פי' דחשבי' להו מזידות ומזנות ברצון אפ"ה איכא למימר לנדון שלפנינו דלא דמי להא דהתם כיון דכל מאי דאפשר למעבד להו גנבי לא הוי אלא לשבויינהו כיון דשבקינהו הוה להו למיהדר דמיראת איזה דבר אינן חוזרות אי מיראת שבי הא שבויות ועומדות הן. אבל בכאן איכא למימר דשמא יראים שהרשות הנתונה להם אינה אלא לנסותם אם הם משומדים באונס או ברצון ואם יברחו יהרגום. ועוד דהתם איסוריהו ליתיה אלא משום דאזלן להו מנפשיהו דהנהו גנבי בתר דשבקינהו אזלי לדוכתא אחרינא ואינהו אזלן לגביהו מנפשיהו דהשתא ודאי ברצון קא עבדן אבל בנדון הזה כיון שאחר נתינת הרשות לצאת לא הלכו ממקום השמד אלא שנשארו שם אינו כענין הזה ולא מוכחא מילתא דברצון קא עבדי וכל זה יש לנו לומר באנוסים אלו לפי שהדין נותן כן דכיון שתחלתן הוכיח כי אנוסין הן העמידם על חזקתם עד שתראה אותם עוברים על ד"ת שלא במקום סכנה דחזקה מבוררת היא כחזקת נשואה וכחזקת פנויה שאין להוציאן מחזק' אלא בדבר ברור ויש לתלות עמידתן שם לאיזה אונס בלתי נודע לנו. אבל לפי שדברי' אלו מסורים ללבו של אדם ומי יודע לבות בני האדם אם לעקל אם לעקלקלו' על כן אמר הרב ז"ל שאם הוא יכול למלט נפשו ואומר איני יכול אל יחשוב שכיון שתחלתו באונס אל יחשוב ה' לו עון בזה אבל הוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם. לפי שהוא נקרא עע"ז במזיד. אבל אנו אין לחוש מסתמא דשמא יש לו איזה אונס ולב יודע מרת נפשו ולישניה הכי דייק שקראו עע"ז להטרד מן העה"ב ולירד במדרגה התחתונה של גיהנם דבר המסור לתוכן לבו ובוחן כליותיו אבל לדבר המסור לבני אדם לא עד דתתרע חזקתיה. וגדולה מזאת יש לבעל הדין לומר שאפי' אם יאמרו האנוסין עצמן שכל עקר עמידתן שם אינו אלא מחמת אונס ממון שלא יגזלוהו מהם אינו נקרא עע"ז במזיד דהא לר"א (פסחים כ"ה ע"א) מי שממונו חביב עליו מגופו מואהבת נפקא ליה ואי מזיד הוא ל"ל בכל מאדך הרי הוא חייב מיתה אם יעבוד ע"ז מפני אונס ממון ומזיד הוא לאביי דס"ל בפ' ד' מיתות (ס"א ע"ב) ובפ' כלל גדול (ע"ב ע"ב) דהעובד ע"ז מיראה ומאהבה חייב וליכא למימר דר"א ס"ל דפטור כרבא ומ"ה אצטריך קרא דבכל מאדך לחיובי למימסר נפשיה אפי' בכה"ג דא"כ ה"ל לאקשויי מיניה לאביי אלא ודאי בין לאביי בין לרבא כלהו מצי ס"ל הא דר' אליעזר ושמעי' מינה דעובד ע"ז מאהבת ממון לאו מזיד הוא ומ"ה אצטריך קרא למימר דחייב למסור ממונו על אהבת האל אבל אם לא מסר אה"נ דלא מיחייב דלר"א בכל מאדך מידריש כי היכי דמידריש בכל נפשך זה למי שגופו חביב וזה למי שממונו חביב. זה הי' אפשר לומר. אבל ודאי הא בורכא ורחמנא לצלן מהאי דעתא. וההיא דאביי הויא תיובתיה שאיך שתפרש מאהבה ומיראה או מאהבת אדם ויראת אדם כדברי המפרשי' ז"ל או מאהבת הע"ז ויראתה כפי' הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מה' ע"ז אי אונס ממון מיקרו אונס לא הוי ליה לחיוביה אביי כיון שלא קבלו באלוה אלא שעובדו מאונס יראה או אותה אהבה ועוד דפ"בת דכתובות (י"ח ע"ב) אמרי' דעדים שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון שאינן נאמנין פי' והוו רשעי' ואין אדם משים עצמו רשע ובין שיאמרו שהאונס הוא מפני ממון שנתנו להם או מיראתם שלא יגזלוהו מהם הכל הוא שוה. ועוד דמהא דר"א ליכא לאוכוחי הכי כלל דהא ר' ישמעאל לא דריש קרא דואהבת שימסור גופו וממונו על אהבת האל וס"ל דאפי' על ע"ז נא' וחי בהם ולא שימות בהם וכדאית' בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה (ע"ד ע"א) ואי אנוס אונס ממון לא מיחייב מיתה לר"א ומ"ה אצריך קרא למכתב בכל מאדך א"כ מהיכא תיתי חיובא למסור ממונו לר' ישמעאל ולא משמע דבהא נמי פליגי דלר"א מקרי אונס ממון אונס ולר"י מיקרי זדון וכן נמי לא משמע דר"י אית ליה דאפילו אונס ממון איתיה בכלל וחי בהם וזה פשוט הרבה. אלא ודאי כי היכי דלר"י מחייב משום אונס ממון הכי נמי לר"א דקי"ל כותיה. וכי תימא א"כ ל"ל לר"א קרא דובכל מאדך והלא חייב מיתה אם יעבוד ע"ז משום אונס ממון. ואיכ' למימר דקרא אתא למימר דמצוה למסור ממונו על אהבת האל והרי הוא אוהב את האל בזה ולמצות עשה אתא קרא. וא"ת א"כ דהכי אפשר למידרש בכל מאדך לדרוש נמי הכי בכל נפשך ונימא דאפילו עע"ז משום אונס גוף חייב מיתה אלא דקרא דואהבת אתא למימר שאם מסר גופו על אהבתו יש לו שכר טוב הא לא אפשר דבנותן זרעו למולך כתיב ונתתי פני באיש ההוא ודרשי' (ספר' קדושים פרש' יו"ד) ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. ואכתי איכא לאקשויי דכיון דובכל מאדך לא אתא אלא למצוה טמא הכי בכל נפשך אלא דכי היכי דדרשי' ליה בכל מאדך לחומר' לומר שאם עבד חייב מיתה ואם לא עבד עשה מצוה נדרשיה בוכל נפשך לקולא ונימ' דלכתחילה יש לו לעבוד משום וחי בהם ולא שימות בהם אלא מיהו אם לא עבד ומסר נפשו קיים מצוה זו. וי"ל דס"ל לר"א דלא גריעא ע"ז דחמיר' דכל המודה בה ככופר בכל התורה כלה מעריות וש"ד וכי היכי דבהנהו יהרג ואל יעבור כדנפק' לן מקרא ומסבר' בפ' כל שעה (שם) ה"נ בע"ז וקרא דואהבת להכי אתא והא היא עקר פלוגתיהו דר"א ור"י. ועוד שאין סברא לומר דע"ז ושאר מצות להוו בכלל וחי בהם ואלו בשאר מצות אלו נהרג ולא עבר עבד איסור' בודאי ומתחייב בנפשו ובע"ז לא ואדרבה נקרא אוהב את האל ומשום הכי ס"ל דע"ז כלל כלל ליתיה בכלל וחי בהם ומ"מ עדיין הדבר צריך למודעי דלכאורה משמע דגוף וממון שוין הן לר"א כחביב יותר:
ואחר שלמדנו זכות על מגעם. נלמד זכות על יינם. והנה מה שאפשר לחוש בו הוא מפני שאפשר שהן חשודין בדבר ומשנה שלמה שנינו בבכורות בפ' עד כמה (ל' ע"א) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו וכן נמי יש לחוש בו משום דלא קפדי על מגע עכו"ם וכיון שכן יש לחוש ליין וכדתניא בע"ז בפ' אין מעמידין (ל"א ע"ב) השולח יין ביד כותי וכו' אם מכיר חותמו וכו' וחתמו מותר וטעמ' דמילת' דאע"ג דכותי לא מנסך לע"ז איהו לא קפיד על מגע עכו"ם וכדאית' התם. ולענין החשד נראה דמשום חששא בעלמ' לא מיקרי חשוד דאע"ג דבבכורו' בפ' כל פסולי המוקדשין משמע דמשום חששא בעלמ' מיקרי חשוד דאמרי' התם (ל"ה ע"ב) אמ"ל ר"פ לאביי לר"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואמר ר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התור' כלה כהני ה"נ דלא דייני דינא וכי תימא ה"נ והכתי' ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע אימר דאמר ר"מ לחששא לאחזוקינהו מי אמר ומשמע דמשום חשש' לא דן ולא מעיד. התם שאני דחשש מצוי הוא לכהנים שיטילו מום בבכור משוה הנאה דמטיא לידיהו בהאי מומא משתרי להו אבל הכא מה ראית לחשדם ולפוסלם מסתמא. וא"ת אי חשש מצוי הוא שיטילו כהנים מום בבכור ומשתכחי כהנים דעבדי הכי א"כ ר"מ דבעלמ' חייש למיעוט' (גיטין ב' ע"ב) הוה ליה למפסלינהו למידן דינא כיון דאית ליה חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כלה י"ל דאע"ג דר"מ הוא חושש באותו דבר עצמו משום מעוט לקנסו ולפסלו בכל התורה כלה לא פסלינן ליה עד שיהא מוחזק לנו שהוא עובר על אותו דבר וכ"כ רש"י ז"ל וכי אמר ר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כלה היכא דמוחזק לן דעובר על אותו דבר אחד ולענין חשש מגע עכו"ם נמי איכא למימר דבשלמא גבי כותי איכא למיחש דלדידיה לא מתסר עליה ולית ליה נמי ולפני עור לא תתן מכשול אבל זה האנוס כיון שאינו חשוד בדבר בודאי קפיד על מגע עכו"ם שהוא יודע דמגע עכו"ם נאסר עליו ואיהו לא חשדי ליה דהא לא חשיד ולאחריני לא ספי איסורא דהא אית ליה ולפני עור לא תתן מכשול ועוד שאפילו תמצ' לומר שאלו האנוסין הם חשודין על יין נסך אפ"ה יין ששולחין לישראל ואומרים שהם עשאוהו בטהרה הן נאמנין דהא קי"ל כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על שלו דהכי פסקי' בהדי' בפ' בתרא דיומא (ע"ח ע"א) ולא קיי"ל כר"מ דפליג עליה ולא כסתם מתני' דפ' עד כמה (ל' ע"א) וכיון שכן כל שאין הנאה לזה החשוד בעדותו נאמן דהא דאמר רשב"ג דאינו נאמן על שלו היינו טעמ' משום הנאה המגעת לידו אבל אם נותנו במתנה לאחר אפילו על שלו נאמן דאין אדם חוטא ולא לו דכיון שאין לו שום הנאה במה שנותן עכשו של חבירו מקרי ולא חייש רשב"ג לא לגומלין ולא ללגימא שהיא הנאה הבאה לאחר מיכן משום עדות זו ואינו נפסל זה החשוד אלא כשההנאה היא מגעת לידו עכשו בזה העדות וכגון בכור של עצמו שכבר נתנו לו הישראל אבל אם אין הנאה מגעת לידו עכשו בזה העדות מהימן והדעת נותנת כן שאם נחשד לאכול לא נחשד להאכיל. ואפילו ת"ק דפליג עליה דרשב"ג לא פסליה על של חבירו אלא משום איזה הנאה שתגיע אליו וכדאמרי' בלישנ' קמא מימר אמר כיון דקא טרחנ' ביה לא שביק לדידי ויהיב ליה לאחרינא וכהן לכהן נמי משום דקא חיישינן לגומלין ובלישנ' בתרא נמי אמרי' רועי כהנים והם ישראל אינן נאמנין דחיישי' ללגימ' אבל אי ליכ' הנאה כלל מהימן על של חבירו ומדת"ק לא פסליה על של חבירו אלא בדאיכ' הנאה נשמע לרשב"ג דלא פסליה בשל עצמו אלא משום הנאה דידיה כשמוכרו לאחרים אבל אם נותנו במתנה נאמן דמה הנאה אית ליה. ואין לומר דאי לא עבד ליה נייח נפשיה לא הוה ליה ליתן לו במתנ' ואשתכח דכמכירה היא וכדאמרי' גבי דיני ממונות ובפ' הניזקין (נ"ט ע"א ע"ש) ובפ' שנים אוחזין (ט"ז ע"א) וכן בפ' מי שמת (קנ"ו ע"א) אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה. משום דאפשר לפיוסיה בהיתר' ולא היה לו להאכיל אסור דהא תלמוד' לת"ק מהדרי' אהנאה דבתר מיכן לגימ' וגומלין ולא אתי' עלה מה"ט. ומינה לרשב"ג דמשום ה"ט ליכא למפסליה אבל אית לן למימר ודאי דאי לא היתר' הוא לא הוה ספי ליה דאכתי לא נחשד להאכיל לאחרים אע"פ שנחשד לאכול וחשוד לזה לא נחשד לזה אלא לר"מ ולא קי"ל כוותיה. ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן שהוא כתב בפרק ב' מהל' בכורות אבל חבירו מעיד לו שאין אדם חוטא ולא לו. נר' מדבריו דאינו פסיל אלא כשהו' חוטא לו בעדותו אבל כשאינו חוטא אלא לאחרים מהימן. ואפשר היה לומר דכי פסקי' ביומא בפ' בתרא הלכה כרשב"ג ודלא כר"מ דוק' בחשוד דהכ' דאינו אלא חשש' בעלמ' אבל לעולם אימא לך דחשוד גמור לא דן ולא מעיד כלל וכסתם מתני' בפ' עד כמה אלא שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שכל הפוסקי' הסכימה דעתם דסתם ואח"כ מחלוק' היא ואין הלכה כסתם אלא כדפסקי אמוראי בגמ' ומדבריהם למדנו שאין לחלק בין חשוד גמור לחשש' בעלמ' דבכלהו אין נאמן בדמטי ליה הנאה וחוט' לו. ונאמן בדלא מטי ליה הנאה ואינו חוט' לו אלא לאחרים. הילכך העולה מזה הוא שאלו האנוסין בחזקת כשרות הם מסתמ' אא"כ נתברר לנו שהורעה חזקתן והיותם בלתי נזהרין מדברים אסורים אבל מן הסתם אין לנו להוציאן מחזקתן וכ"ש שנאמנין הם להעיד בכל איסורין שבתורה וכ"ש באיסורין דרבנן כסתם יינם והרי הם כישראלים גמורים:
ואחר שכתבתי זה מצאתי להרב ר' אהרן הלוי שהוא אומר שהחשוד לאכול אינו חשוד להאכיל ע"פ פירושו לההיא דפ' אין מעמידין דאמרי' התם (ל"ט ע"ב) ואם שגר לו בעל הבית מותר שהרב ז"ל מפרשה בחשוד לאכול ואפ"ה כיון שאין חשוד להאכיל אם שיגר לו מותר ונסתייעו דברינו סיוע רב בפירושו ואע"פ שרש"י ז"ל פירשה בהפך בחשוד למכור ואינו חשוד לאכול אבל בחשוד לאכול יראה מדבריו דכ"ש שחשוד להאכיל וכ"כ הרשב"א ז"ל ובודאי שפירושם הוא הנכון אבל הואיל ויצא הדבר בהיתר בסיוע פי' של הרא"ה ז"ל יצא. ועוד יש לנו לומר שאפילו לדעת הרשב"א ז"ל אם נתברר לנו שאינו חשוד להאכיל אע"פ שהוא חשוד לאכול אם שיגר לו במתנה מותר שאין לנו בו אלא במה שנחשד. וה"נ מוכח בבכורו' בההיא דרשב"ג כמו שכתבתי דכל שאין לו הנאה כלל מהימן ואפילו בשלו וכ"ש בנדון הזה שאין לומר שהחתן יכשילהו חמיו להאכילו איסור ואיכ' למימר בהא מ"ש רב על שמואל חס ליה לזרעיה דאב' בר אבא דליספי לי מילת' דלא ס"ל כדאית' בפ' (גיד הנשה) (כל הבשר ק"י ע"ב):
ולפי שהוגד לי כי הרמב"ם ז"ל ביאר דעתו במאמר קדוש השם שמי שיכול לצאת ונשאר שם לחמלת בטני נקר' מרוצה השיבותי זה. ומה שביאר הרמב"ם ז"ל דעתו במאמר קדוש השם במי שיכול לצאת ואינו עושה הוא המובן אצלי במה שכ' בספר המדע לא נתחדש לי דבר וכן הוא האמת שאם הדבר ברור אצלנו שאין לו שום אונס ולא נשאר במקום הרע ההוא אלא לחמלת ביתו ובניו הרי הוא עע"ז ברצון שהי' לו להניח ביתו ובניו דמה איכפת ליה אם יניחם וילך אלא ודאי נזרקה בו מינות והודה בה אבל כ"ז שיש לתלות בעכובו איזה טעם לא דכל ישראל בחזקת קדושים הם ולפי זה לק"מ מ"ש באותו מאמר. וכ"ש שאם אמת שהרב ז"ל לא עסיק אלא בדבר שבין אדם למקום לעוה"ב וגיהנם וכמו שעלה על דעתי שהדבר הוא יותר פשוט שהרי יודע תעלומות לבבו הוא יודע מה שיש בלבו בעכובו שם. ובודאי שזה שבא בזה המאמר הוא מורה שכן הוא דעתו דהא איהו ז"ל פסק בפ' ג' מהלכות ע"ז כרבא דאמר בפ' ד' מיתות (ס"ב ע"ב) ובפ' כלל גדול (ע"ב ע"ב) (בסנהדרין) דהעובד ע"ז מאהבה ומיראה פטור עד שיקבלנו באלוה וזה שעובד ע"ז לחמלת בניו וביתו אמאי לא הוי פטור שהרי אינו מקבלו עליו באלוה אלא ודאי לא לחייבו בידי אדם קראו עע"ז במזיד דפטור הוא אלא מיהו אף ע"ג דפטור הוא אפשר דיינו אסור דעבודתו עבודה היא ואפשר דתקרובת ע"ז ממי שאינו מודה בה מיתסר וכיון שכן סתם יינו מתסר דמשום לתא דיין נסך אתסר או דילמא ס"ל לרב ז"ל דמסתמ' קבליה עליה באלוה מכיון שהדבר ברור שלחמלת בניו עמד שם שאל"כ אהבת האל היתה מכרעת לאהבת בניו או דילמ' הרב ז"ל הפריז על מדותיו בזה למלאכת שמים לחזק ידי הנאחזים במצודה רעה להנצל מפח מוקשם אל תעצרם אהבת בנים ובנות כדרכו בכל מאמריו לחזק ידים רפות וברכים כושלות מליו יקימון. נאם החותם שמעון בה"ר צמח הכ"מ: